ביקורת: מנועים קדושים

אל תצפו להבין מה קורה בסרט הזה, שמחליף ז'אנרים ועלילות כל כמה דקות. יש גם הפסקה מוזיקלית עם אקורדיון
שם רשמי
מנועים קדושים
שם לועזי
Holy Motors

אדם בחליפה, מבוגר ועייף, נכנס ללימוזינה לבנה וארוכה. כמה פגישות יש לי היום, הוא שואל את ‏הנהגת/עוזרת אישית שלו. תשע, היא אומרת לו. הפרטים של הפגישה הראשונה נמצאים בתיקיה ‏לידך. הוא פותח את התיקיה ומעיין בחומר, ואחר כך הוא ניגש לשולחן איפור, מדביק על עצמו אף ‏מלאכותי, צובע את פניו, חובש פאה נוכרית לבנה ולובש בגדים מרופטים. כשהוא יוצא מהלימוזינה ‏הוא אישה זקנה המקבצת נדבות. כשהוא מסיים את ה"פגישה", הוא חוזר אל הלימוזינה, ושם ‏מתלבש ומתאפר מחדש, כהכנה לפגישה הבאה – שבה הוא שוב יגלם תפקיד של אדם שונה ‏לחלוטין.‏

וכך יום העבודה ממשיך. השחקן, ששמו מסיה אוסקר (דני לוואן), משתתף בכל פעם בסצינה ‏שכאילו לקוחה מתוך סרט שונה, ובכל פעם מגלם דמות שונה, כשבין לבין, הוא חוזר אל הלימוזינה ‏הלבנה. לפעמים הוא הורג אנשים כחלק מהתפקיד. לפעמים נראה שהוא מת בעצמו, מה שלא ‏מפריע לו להמשיך אל הפגישה הבאה.‏

זה, כמובן, לא הגיוני. ואתם לא הולכים לקבל לכך שום הסבר. לכן המשימה הראשונה שלכם ‏בכניסה ל"מנועים קדושים" היא לשחרר את ההגיון, שיילך לנוח או ישחק בחוץ קצת. אתם לא פה ‏בשביל הגיון אלא בשביל החוויה, והחוויה של "מנועים קדושים" היא משעשעת באופן מפתיע. כבר ‏ראיתי סרטים ביזאריים שלא מצייתים לחוקי העלילה או ההגיון המקובלים – דייויד לינץ' הוא המלך ‏כאן – אבל בדרך כלל, הסרטים האלה נוטים להיות מאיימים ולא נעימים. כאן, אחרי פתיחה קצרה ‏ומסויטת, הסרט מתנהל יותר כמו קומדיה, המוזרות בדרך כלל מצחיקה יותר ממפחידה.‏

אפשר לראות את הסרט כאוסף של קטעים נפרדים, כשמה שמקשר בינהם הם הלימוזינה הלבנה ‏ולוואן, שמגלם לפחות עשר דמויות שונות. כמה מאותם קטעים הם סצינות פשוטות בפני עצמן: ‏לוואן כאיש מריר שמנסה ליצור קשר עם הבת שלו, או כזקן נוטה למות הנפרד מאחייניתו. הקטעים ‏האלה מתארכים וקצת משעממים; ההרגשה היא כאילו נכנסנו באמצע לסרט אחר, בלי לדעת מי הן ‏הדמויות, מה הן עושות ולמה. ואמנם כל אחד מהסרטים האלה נראה כמו סרט לא רע בפני עצמו, ‏בלי הקשר אין הרבה מה לעשות איתם. הקטעים המעניינים והמשעשעים יותר הם אלה שהם ‏ביזאריים בפני עצמם. ב"פגישה" אחת לוואן מבצע סצינת אקשן מרשימה בלכידת תנועה, ומשתתף ‏במה שמחוסר ברירה ניתן להגדיר כאחת מסצינות הסקס המוזרות ביותר שנראו בקולנוע אי פעם. ‏בקטע אחר הוא מגלם טרול-ביוב דוחה (דמות שהופיעה כבר בסרט האנתולוגיה "טוקיו") שחוטף ‏דוגמנית למטרות צנועות במידה מפתיעה. יש גם סצינת רצח מוזרה, ואפילו קטעים מוזיקליים. ‏דייויד לינץ' אולי יודע להקריפ לכם את הנשמה, אבל הוא אף פעם עוד לא הכניס באמצע הסרט ‏הפסקה מוזיקלית עם אקורדיון.‏

אז מה, לכל הרוחות, קורה כאן? או במיילם אחרות, ‏WTF‏?‏ אני בטוח שאני לא יודע, ואני לא בטוח ‏שאני רוצה, או צריך, לדעת. ליאו קרקאס, במאי ‏שלכידות עלילתית אף פעם לא היתה בראש סדר ‏העדיפויות שלו, מכריז כאן מראש שמי שמחפש הגיון ‏ברור ועלילה, שיילך לחפש. כשכבר נדמה ‏לכם שהבנתם את השיטה ואיך דברים עובדים ‏פה, הוא מביא עוד טוויסט שהופך את הסרט למוזר ‏עוד יותר ולועג לכל ניסיון להבין אותו.‏

הסרט בנוי כמו חלום: אפשר לנסות לפרש אותו, אבל בשום מקום לא תמצאו צופן שיגרום לכם ‏פתאום להבין הכל. אפשר לחבר אלמנטים מסוימים לאחרים, ‏אבל התמונה תמיד תהיה חלקית. זה ‏קשור לקולנוע, כמובן. הסרט נפתח בתמונה של קהל היושב וצופה בסרט, ונותן את ‏ההרגשה ‏המטרידה כאילו המסך הוחלף במראה. גיבור הסרט הוא, כמובן, שחקן, שבמסגרת ‏תפקידו מדלג בין ‏תפקידים, והקטעים השונים מציגים ז'אנרים שונים – דרמה, מתח, מיוזיקל, ‏אקשן, סרט תעודי, סרטים על פסיכים שחיים בביוב ואוכלים פרחים. אבל כל זה לא מסביר מה, אם ‏בכלל, קרקאס מנסה לומר על כל זה. וזה גם לא מסביר את התפקיד של אווה מנדז. או את קיילי ‏מינו. או את השימפנזה. ספק אם מישהו בעולם יכול להסביר את השימפנזה.‏

‏"מנועים קדושים" הוא סרט ביזארי כל כך שעצם העובדה שהוא מוקרן בארץ מפתיעה. סרטים כל ‏כך רחוקים מהמיינסטרים – ואפילו בלי בראד פיט שיופיע על הפוסטרים – לעתים רחוקות יוצאים ‏מפסטיבלים. ובכל זאת, לא חייבים להיות עכברי סינמטקים עם משקפיים עבים, ולבלות שעות ‏בניתוחי משמעויות ורפרנסים, כדי ליהנות ממנו. גם בין הקטעים ב"הקרקס המעופף של מונטי ‏פייתון" אין הרבה קשר, וזה לא הופך אותם לפלצניים. אם תצליחו לשים בצד את הדרישה לסיפור ‏הגיוני, ובצד השני את השאלה "מה לעזאזל", תקבלו בעצם סרט מאוד מהנה. אחר כך אפשר גם ‏לשקר ולומר שהבנתם את הכל, אבל לא חייבים.‏


פורסם במקור בוואלה