ביקורת: מפלצת של מלון 2

עוד שעה וחצי של משחקי מילים על מפלצות

מפתה לפסול מראש כל סרט שבו משתתף אדם סנדלר. הרי האיש הפסיק להתאמץ לפני שנים, ‏ומאז מוציא רק סרטים עצלניים מלאים בבדיחות עתיקות ועייפות, שעדיף לראות בטלויזיה מאשר ‏בקולנוע, ועוד יותר עדיף לא לראות בכלל. אבל "מפלצת של מלון", וההמשך שלו, הם לא באמת ‏סרטים של אדם סנדלר – הוא הרי רק משתתף בהם כשחקן, ואפילו לא רואים אותו. רק שומעים ‏את חיקוי המבטא הרומני או מה שזה לא יהיה שהוא עושה. אז למרות שהשם שלו מתנוסס על ‏הסרט, קיימת אפשרות ריאליסטית שהסרט יהיה מקורי, מוצלח ומצחיק.‏

אבל לא, זה סרט עצלני מלא בבדיחות עתיקות ועייפות.‏

את הבעיה אפשר לראות כבר בשמו של הסרט, וליתר דיוק, ה-"2" הזה שצמוד אליו. "מפלצת של ‏מלון" היה קומדיה מונפשת על מפלצות של סרטי אימה קלאסיים – דרקולה, איש הזאב, ‏פרנקנשטיין, המומיה ודומיהם – שחיות במלון בטרנסילווניה ומפחדות מבני אדם. זה היה רעיון נחמד עם ‏ביצוע סביר. לא להיט ולא מבריק, אבל סרט בסדר. הוציאו מזה כמה בדיחות נחמדות, בסוף בני האדם והמפלצות למדו לחיות בשלום ‏אלה עם אלה ושזה בסדר להיות שונה, וסוף. אבל עכשיו צריך לעשות המשך. לעתים קרובות קורה ‏שסרט שנשען על רעיון מגניב אחד מתעייף כשהוא מגיע לסרטי ההמשך, כי כל מה שהוא יכול ‏להציע זה עוד מאותו הדבר, ואת הבדיחות היותר מוצלחות הם כבר הוציאו על הסרט הראשון.‏

במקרה הזה המצב עוד יותר חמור: הסיום של הסרט הראשון קצת סירס את כל הרעיון. כי ברגע ‏שאנחנו מקבלים את המפלצות כבדיוק כמונו, הן כבר לא מפלצות, הן פשוט אנשים, וזה לא ממש ‏מצחיק. במקור, הבדיחה על דרקולה היתה כמה שהוא מפלצתי ושונא-אדם ובכל זאת אבא אוהב. ‏עכשיו, כשאנחנו יודעים שמפלצות גם הן בני אדם, נשאר אבא אוהב, אבל כזה שלפעמים ממציא ‏משחקי מילים על המילה "דם". כנ"ל לגבי שאר המפלצות: הן כבר לא מפלצות. הן אנשים שנוטים ‏להשמיע וואן-ליינרים שעוסקים בתחום תחפושות ההאלווין. כדי לשמור על עניין, הסרט ‏צריך להכניס לסיפור עוד ערפד, שהוא ערפד מהסוג הישן, כלומר עדיין מפחיד ועדיין רוצה לאכול ‏אנשים: זה סבא ולאד (קולו של מל ברוקס במקור. אפשר היה לבנות פה תאורית קונספירציה שאומרת שהסרט משווה יהודים לערפדים). בהמשך הבא יצטרכו להביא את סבא-רבא.‏

אז מה עוד עושים בסרטי המשך? מרחיבים את המשפחה. מייביס, בתו של דרקולה, בהריון: יש לנו ‏סצינה אחת שבה היא מתחילה לבכות ללא הסבר, כי נשים בהריון הן כאלה, אלא שאז… לא קורה ‏כלום, הסרט פשוט קופץ כמה חודשים קדימה אל הלידה. והקטע של הבכי היה… מה? מה היתה ‏הפואנטה, מלבד האבחנה המלומדת על כך שנשים בהריון נוטות למצבי רוח? אולי בגלל שהיא ‏ערפדה היה אמור להיות פה הומור? כי הסרט שכח להכניס את הבדיחה. הוא משאיר את זה ‏לקהל, כנראה: "ערפדה בהריון בוכה. תמצאו מה מצחיק בזה".‏ יש גם ‏בדיחות חביבות בסרט – כמו הניסיונות של האיש הבלתי נראה להעמיד פנים שיש לו חברה בלתי ‏נראית – אבל על כל אחת כזאת תגיע בדיחה מהסוג שגורר גלגולי עיניים.‏ הבדיחה שמערבת "בלוטות'" גרמה לי לגנוח בקול רם.

ואז יש ילד קטן, ואחרי עוד כמה קפיצות קדימה בזמן, הוא כבר חוגג יום הולדת, וסבא דרקולה ‏מודאג משום שהילד לא מראה נטיות ערפדיות. הוא וחבריו המפלצתיים מחליטים לנסות לגרום ‏לילד להיות יותר ערפדי. כמובן, זה לא עובד ככה. אם הילד הוא ערפד הוא ערפד, ואם לא – אז ‏לא, והופה, רגע, נראה שצצה פה איזו אלגוריה די חכמה! הרי זו לא באמת בחירה, אתה נולד ‏ערפד או לא ערפד, בדיוק כמו ש – אה, לא. לפני שהספקתי לברך את הסרט על משהו חכם, הוא כבר חזר בו והבהיר שכולנו אוהבים את כולם כל עוד הם בדיוק מה שאנחנו רוצים שיהיו.

במאי האנימציה האגדי-משום-מה גנדי טרקובסקי ביים את הסרט באותו סגנון אנימציה, או חוסר ‏אנימציה, אופייני: אותן תנועות חדות ופתאומיות, ואותם עיצובי דמויות פשטניים ומשונים, כאילו הסרט ‏היה מעדיף בהרבה להיות עשוי באנימציה מצוירת פשוטה, והתלת-מימד הזה לא יושב עליו טוב. ‏העלילה מיועדת לילדים קטנים, אבל האווירה האפלה – לא, והרפרנסים לסרטים עתיקים – בוודאי ‏שלא. הסרט הזה קיים בגלל חוק הטבע ההוליוודי הגורר המשכים לכל דבר מצליח, אבל באמת ‏שהוא לא היה נחוץ. מפלצת של מלון אחת הספיקה לגמרי. אפילו זה היה קצת יותר מדי.‏


פורסם במקור בוואלה