ביקורת: הדרקון הראשון שלי: העולם הנסתר

היקאפ מגלה מה שכל הורה לומד בדרך הקשה: אי אפשר להשתלט על בן נוער מלא הורמונים.
שם רשמי
הדרקון הראשון שלי: העולם הנסתר
שם לועזי
How to Train Your Dragon: The Hidden World
סרט מס' 3 בסדרת הדרקון הראשון שלי

על אי קטן באמצע שום מקום, בכפר ויקינגי קשוח שבעבר היה הבופה העיקרי של המוני דרקונים, התפתח משהו מדהים: האוטופיה הדרקונית-ויקינגית הראשונה. בהנהגתו של ראש השבט היקאפ והדרקון שלו שום-שן, הויקינגים חולקים את השטח המוגבל שלהם עם מאות דרקונים ויוצאים מדי פעם לתקוף לוכדי דרקונים נאלחים שמגיעים לאזור כדי לשחרר את הדרקונים שלהם ולצרף אותם למשפחה. כולם שמחים ומאושרים, גם אם לא היגיניים במיוחד, אבל השבט לא יכול שלא לתהות מה הלאה. המקום דחוק, הדרקונים רבים, והיקאפ מתחיל לחשוב על ״העולם הנסתר״ – הארץ ממנה מגיעים הדרקונים שאליה הם אולי יכולים להגר. אם הם רק ימצאו אותה.

החיפוש הזה נעשה לפתע לחוץ בהרבה עם הופעתו של גרימל – צייד דרקונים מדופלם שנשכר ע״י אותם לוכדי דרקונים מדופלמים במטרה ללכוד את שום-שן ולהחזיר להם את האופק התעסוקתי שלהם. גרימל הוא לא הנבל הטיפוסי שלכם. הו, לא. הוא קר, מחושב, אכזרי, חושב כל הזמן 10 או 20 צעדים קדימה ו… אוקיי, זה בעצם קצת נבל טיפוסי. בכל אופן, בשביל ללכוד את שום-שן הוא משחרר דרקונית חדשה, היחידה מסוגו של שום-שן, בציפיה שכך יוכל להפנות את הדחפים הביולוגיים של שום-שן הצעיר כנגדו.

סדרת ״הדרקון הראשון שלי״ היא עוף מיוחד בקרב סרטי האנימציה של דרימוורקס, שמתחלקים ברובם ל״ספינאופים של שרק״ ו״האלה שיש בהם חיות מדברות״. הסרטים בסדרה מצחיקים ומשעשעים ונראים נהדר והעלילות שלהם הם מסעות התבגרות די סטנדרטיים בשביל הז׳אנר. אבל בנוסף לזה היא לא מפחדת (רוב הזמן) לעסוק בנושאים לא-טריוויאליים עבור סרטי ילדים, יש לה את הדמות הראשית החמודה ביותר שהופיעה בסרט אנימציה כלשהו מאז וול-אי (הדרקון כן? למישהו יש ספק שאני מדבר על הדרקון?) והיא בונה עולם פנטזיה מרהיב שפשוט תענוג להסתכל עליו. כמעט בכל מקום שתסתכלו לעברו ב״הדרקון הראשון שלי״ יהיו דרקונים. והדרקונים האלה מתנהגים בו-זמנית גם כמו החיות הכי מוכרות וסטנדרטיות שאתם יכולים לחשוב עליהם (שום-שן, למקרה שיש ספק, הוא חתול), וגם כמו היצורים המיתולוגיים והנפלאים והלא-סבירים-בעליל שהם אמורים להיות. זה נהדר והופך כל סצינה לתענוג ויזואלי. וחתולים זה חמוד גם כשהם בגודל של בית ויורקים אש, מסתבר.

גם הסרט השלישי, כמו שני הסרטים הקודמים, מבצע את החלק הזה בצורה מושלמת. שום-שן נהדר, הדרקונים מגוונים כשם שהם חמודים, והכוכבת החדשה של הסרט, השום-שן הלבנה (she-שום-שן?) אמנם לא חמודה כמוהו, אבל עדיין מאוד מוצלחת, והאינטרקציה בינה לבין שום-שן עשויה היטב. אבל כמו הסרטים הקודמים, ברגע שמתרחקים קצת מהצימוד של שום-שן והיקאפ (אוקיי פה בסרט זה משולש, אבל בכל זאת) – הסרט קצת מאבד גובה. דמויות המשנה נשארו קישוטים שלא קורה איתן שום דבר מעניין, אסטריד עדיין סובלת משנמוך ל״חברה של״ בהשוואה לדמות המגניבה שהיא היתה בסרט הראשון, והנבל הוא אמנם לא נבלוס גנרוס מארץ הנבלים הרגילים, אבל הוא גם לא מעניין במיוחד. מישהו פונקציונלי כזה שמזיז את העלילה קדימה.

זה נשמע כאילו יש לי הרבה תלונות כלפי הסרט. זה לא מדויק. יש לי פחות או יותר את אותן תלונות כלפיו שהיו לי כלפי הסרט השני בסדרה, אבל הן קצת יותר חלשות. העלילה של הסרט הרבה יותר מהודקת והרבה פחות מקושקשת (״הדרקון הראשון שלי 2״ הרגיש לי יותר מדי כאילו הוא מנסה לבנות יקום קולנועי ופחות מדי סרט), הוא עושה דברים מעניינים יותר עם העולם ומפגין, בעיקר לקראת הסוף, קצת יותר אומץ עלילתי. ובסך הכל, אוקיי, זה עדיין סרט אנימציה מוצלח עם קשת עלילתית מספקת והמון המון דרקונים. בצורה בלתי-סבירה בעליל, זו לא קטגוריה נפוצה של סרטים כפי שהייתי מצפה שהיא תהיה.

עוד דבר שממש לא סביר הוא עד כמה סדרת ״הדרקון הראשון שלי״ מרגישה כמו טרילוגיה שלמה וסגורה. הרי הסרטים האלו בבירור לא תוכננו מראש כטרילוגיה ואחרי הסרט הראשון הם עוברים תפנית חדה (שהיא זו שמעבירה את כל הדמויות האחרות לרקע והופכת את הסרטים לסיפורים של היקאפ ושום-שן). ובכל זאת – הסרטים האלה עובדים גם בנפרד, כשלכל אחד יש קשת עלילתית מספקת משלו והוא לא דורש הרבה ידע לגבי מה שקרה קודם, וגם כטרילוגיה – עם סיפור התבגרות והתפכחות אחד שמגיע לסיומו בסרט הנוכחי. והוא לא רע, הסיום הזה. ״הדרקון הראשון שלי 3״ סוגר בצורה יפה את הטרילוגיה. אבל בכל זאת, הסרט הראשון יותר טוב.