ביקורת: משחקי הרעב

הצרחות התחילו כשעלה על המסך הלוגו של חברת ההפקה. הן התחדשו עם הכתובית הראשונה ‏על המסך, ועלו שוב עם שם הסרט, ובכל פעם שהופיעה לראשונה דמות כלשהי. האולם היה מלא ‏וגדוש בילדים, רובם כנראה מכירים את הספר בעל פה, לא ישנו בלילה מרוב התרגשות לקראת ‏הסרט, והביעו את הערכתם הכנה באמצעות צרחות. זה היה ב"דמדומים" האחרון. וזה קרה שוב ‏ב"משחקי הרעב" – אלא הפעם היה מוזר, ומרענן, לגלות שלצד כל הצווחות האלה יש גם סרט ‏ששווה לראות.‏

לאלה מכם שלא קראו עדיין את הספר, מוזרים שכמותכם: בעתיד קודר, עיר הבירה העשירה ‏והנהנתנית של מה שנשאר מארצות הברית שולטת על 12 מחוזות שמצבם בין בסדר לבין עוני ‏נורא. פעם בשנה, נער ונערה מכל מחוז נשלחים להתחרות במשחקי הרעב, שילוב יעיל בין עונש ‏קולקטיבי אכזרי על מרד שקרה לפני כמה דורות לבין תכנית ריאליטי עתירת רייטינג. משחקי ‏הרעב די דומים מאוד ל"הישרדות", רק עם פחות ברברת ויותר דם. בסוף המשחק, 23 ‏מהמשתתפים מתים, ואחד מנצח.‏

שום דבר מכל זה לא חדש במיוחד. "באטל רויאל" היפני כבר הוציא את המיץ לקונספט ‏הנערים ‏שנדרשים להרוג זה את זה עד האחרון. את הקרב לחיים ולמוות בתכנית טלויזיה ‏עתידנית שוורצנגר ‏כבר עשה ב"הנרדף" לפני 25 שנה. ויש גם לא מעט "המופע ‏של טרומן" בסרט.‏ ‏אבל כשכל הסרטים האלה נעשו, המושג "ריאליטי" עוד לא היה קיים. "משחקי הרעב" מגיע ‏בתקופה שבה ‏המציאות שהוא מתאר כבר כמעט שאינה מדע בדיוני. כמו ב-‏The Voice‏, אתה מקבל ‏מנטור. כמו ‏ב"הישרדות", כדאי להיצמד לבריתות, אבל בסופו של ‏דבר כולם יתקעו לכולם סכין, חץ ‏או מצ'טה בגב. ‏כמו בכל תכנית ריאליטי אי פעם, הדמות שאתה ‏מציג חשובה לא פחות, ואולי יותר, ‏מהיכולת שלך: כדי ‏לשרוד, צריך שהקהל יאהב אותך. וכמו תמיד, הבעיה הגדולה ביותר במשחק ‏היא ההתערבות הבלתי פוסקת של ההפקה, שפועלת לטובת המועמדים החביבים עליה ומשנה ‏את החוקים מפעם לפעם לפי מה שמתאים לה באותו רגע.‏

אז אם קראתם את הספר, ראיתם סרטים ישנים של שוורצנגר או את העונה האחרונה של ‏‏"הישרדות", העלילה כנראה לא מאוד תפתיע אתכם. ובכל זאת לא תשתעממו. הסרט סוחף ולא ‏מאפשר אף פעם לשקוע בכסא בנוחות רבה מדי. זה סיפור טוב שמסופר טוב, ומגיע הרבה קרדיט ‏לסוזן קולינס, מחברת הספר, וגם לגארי רוס, הבמאי, שידעו לעשות את המירב עם סיפור שכבר ‏סופר. אבל כל זה לא היה עובד אם הדמות הראשית – קטניס אברדין, נציגת מחוז 12 – לא היתה ‏גורמת לקהל לרצות שהיא תשרוד. לכן צריך להודות לספת הליהוק הגדולה שבשמים על כך ‏שג'ניפר לורנס ממש, אבל ממש טובה. לורנס, שהתגלתה ב"קר עד העצם" לפני שנה והופיעה גם ‏כמיסטיק ב"אקס-מן: ההתחלה", היא התאמה מושלמת לדמות. גם אחרי שראיתם אותה נשברת לא הייתם ‏רוצים להתעסק איתה. קטניס אברדין היא הגיבורה הנשית החזקה הטובה ביותר מאז… האמת ‏שקשה לי לחשוב על סיום הולם למשפט הזה. אולי "ומעולם"?‏

לפני שיוצאים מפרופורציה, צריך לומר: אם אתם מגיעים ל"משחקי הרעב" בתור חובבי מדע בדיוני ‏מנוסים, עדיף להנמיך ציפיות. לא תמצאו פה רעיונות חדשניים ולא אפקטים מדהימים. העולם ‏הפוסט-אפוקליפטי שלו, עם הממשל המדכא המרושע, העניים הטובים והעשירים הרעים, לא ‏מחדש שום דבר. העיצוב, האופנה והארכיטקטורה הם, אם להודות על האמת, פשוט מכוערים. ‏גארי רוס מתעניין יותר בדרמה מאשר באקשן, וזאת כמובן בחירה מצוינת, אבל בסצינות הפעולה ‏בסרט אפשר היה לשפר הרבה: הן קצרות ומקוטעות, ולעתים קרובות קשה להבין מה בכלל הולך. ‏חלק מהסיבה היא כנראה התחמקות מהצגת אלימות קשה מדי, אבל גם כך כמות האלימות ‏הגרפית על המסך – בסרט שמיועד לצופים צעירים – די מפתיעה. זה מדע בדיוני למתחילים, אבל ‏כמו ש"הארי פוטר" היווה שער כניסה של דור שלם לעולם של פנטזיה, "משחקי הרעב" יכול להיות ‏כניסה לעולם המדע הבדיוני – ובכלל, לתחום הספרים והסרטים שיש בהם משהו בין השורות.‏

ההשוואה בין "משחקי הרעב" ל"דמדומים" לא הוגנת, כי בתכל'ס אין שום דבר משותף בינהם ‏מלבד העובדה ששניהם מבוססים על ספרים פופולריים מאוד בקרב ילדות בנות 13. גם לומר ‏ש"משחקי הרעב" הוא סרט יותר טוב מ"דמדומים" זו לא חכמה גדולה, כי ראיתי קירות גבס שהיו ‏מעניינים יותר מ"דמדומים". ובכל זאת, קשה שלא להשוות בין הסרטים, פשוט משום שזה כל כך ‏מעודד. "משחקי הרעב" הוא כל מה ש"דמדומים" הוא לא; קטניס היא בדיוק, אבל בדיוק, ההיפך ‏המוחלט מבלה, גיבורת "דמדומים" הבכיינית התלותית והבלתי נסבלת, והמודל לחיקוי הגרוע ‏ביותר שנראה על המסך אי פעם. אז "משחקי הרעב" הוא האובססיה הנוכחית של הנוער? לא ‏תשמעו ממני מילה אחת של תלונה. אני מוכן אפילו לסבול את הצרחות בתחילת הסרט. כדי לתקן ‏את ההשפעה של "דמדומים", צריך לשלוח את כל חובבות הסדרה ל"משחקי הרעב". רצוי פעמיים.‏


פורסם גם ב-NRG