ביקורת: הרפתקאות איכבוד ומר טוד

אחד מהסרטים המוצלחים והלא ידועים של דיסני הוא בעצם שני סרטים מוצלחים ולא ידועים של דיסני.

"הרפתקאות איכבוד ומר טוד" הוא סרט פחות מוכר שראוי שיהיה יותר מוכר. טוב אולי הוא לא בדיוק "סרט". הוא בעצם שני סרטים קצרים שאין שום ניסיון מצד הסרט להעמיד פנים שיש קשר ביניהם – גם עלילתית, כמובן, אבל גם בכל נושא שהוא מדובר בשני סרטים שונים לחלוטין: מבחינת הז'אנר, הסגנון, בניית עולם ואיך שהסיפור מסופר יהיה קשה למצוא שני סיפורים שפחות קשורים זה לזה מצמד הסרטים שחוברו להם פה יחדיו. אבל שני הסרטים האלה ממש טובים, והעובדה שאין קשר ביניהם לא מציקה כי לא נראה שמישהו התכוון שיהיה. פשוט רצו שתבואו ותראו שני סרטים קצרים מוצלחים. אז בואו. שני החלקים של הסרט הם כדלקמן: החלק הראשון הוא עיבוד ל"הרוח בערבי הנחל" (החלק בכותרת ששייך למר טוד), השני, עיבוד לסליפי הולו (החלק בכותרת ששייך לאיכבוד).

את הספר של "הרוח בערבי הנחל" יש לי רק בתרגום ישן כזה שלא היה לי כוח לקרוא אף פעם, אז אני פשוט מניח שכמו כל עיבוד שדיסני עשו אי פעם, הגרסה הקולנועית שלו היא רצח בדם קר לסיפור מקור. ובכל זאת, מדובר בסרט מוצלח – מעין קומדיה בריטית מעונבת מוצלחת למדי, רק שבמקום בני אדם יש קרפדות וסוסים וחפרפרות. אה, וגם יש בני אדם. זה קצת מבלבל.

הדמות הראשית, מר טוד, הוא קרפד עשיר ובזבזן שרודף אחרי כל ריגוש חדש שהוא רק מוצא. הוא מסוג הדמויות הראשיות שלמרות שהן שמוקיות חסרות התחשבות בסביבה יש בהן קסם אישי ואתה רוצה לראות אותן ממשיכים לעשות את השטויות שלהן. משהו בקוקטייל של תמימות, טוב לב וחוסר יכולת לשלוט בעצמם הופך אותו לא לילד מנייאק שצריך לדעת טוב יותר, אלא לדמות משעשעת שכיף לראות את ההרפתקאות שלה. גם הסוס שמלווה את מר טוד, שמאפשר לו לנהוג בחוסר זהירות והתחשבות, הוא דמות מצחיקה ומגניבה שכיף להיות איתה. שאר הדמויות, אלה שאמורות לשמור על טוד מהתנהגות פסולה פחות מעניינות ויותר מתפקדות כבריטים מעונבים שמנסים לשמור שמר טוד לא יבזבז את כל כספו. ולמרות שלא כל הדמויות מרתקות, זה עובד – בעיקר בזכות העלילה הפשוטה שעושה את העבודה: מר טוד מסתבך בפשע שלא ביצע, מה שנותן לסרט הזדמנות להשתעשע בבתי המשפט, בתי הכלא וגם בסצנת מרדף גדולה (ש"ספר הג'ונגל"  אחר כך יגנוב).

והעלילה הפשוטה עם הדמות הראשית החביבה והדמויות המשניות הסבירות יוצרות סרט מוצלח, שאינו מוזר או מתוסבך ואפשר ליהנות ממנו גם היום. קומדיה פשוטה על ילד עשיר שצריך להוכיח את חפותו ונעזר בחבריו כדי לעשות את זה. הדבר הכי חריג בסרט הוא העולם שבו הסרט מתרחש – הסרט מתרחש בעולם שקרוב מאוד לעולמנו, חוץ מהקטע הזה שכל החיות לובשות בגדים, הולכות על שתיים ומדברות אנגלית. כלומר, יש אנשים ויש אנשים קטנים ושעירים יותר. זה מוזר, אבל יש בזה משהו מצחיק באופן מיידי, כי יש משהו משעשע, אפילו לפני שמישהו פותח את הפה, בצפייה במערכת המשפט הבריטית מגייסת את טובי שופטיה ופרקליטיה בשביל לרדוף אחר קרפד בחליפה.

אז "הרוח בערבי הנחל" מוצלח ומומלץ, גם אם בצורה סטנדרטית יותר, אבל החלק השני של הסרט זה איפה שהדברים נהיים מעניינים. כי הגרסה של דיסני לסליפי הולו היא ההיפך מהגרסה שלהם לרוח בערבי הנחל – היא איטית, והקול היחידי ששומעים במהלך הסרט שייך לבינג קרוסבי, שמקריין את הקטע, ולא לדמויות עצמן. וחוץ מזה, זה בכלל לא סרט לילדים.

הסרט לחלוטין לא לילדים משתי סיבות: הסיבה הראשונה היא שהסיפור של רוב הסרט נוגע בכך שמגיע לעיירה מורה חדש וחובב אכילה, הוא שם לב לעלמת חן (שהיא בקלות אחת מהדמויות הנשיות הכי מעליבות שדיסני יצרו – מעין פאם פאטאל לילדים, שסתם נהנית להתגרות במחזרים שלה בשביל לראות אותם נאבקים אחד בשני) ורב על תשומת ליבה עם מי שקשה לראות אותו כמשהו אחר חוץ מ"גרסה מעט חביבה יותר של גסטון". ואני אמנם לא ילד, אבל קשה לי להבין איזה ילד אמור להתעניין בסיפור אהבתם של שלושה דמויות לא סימפטיות. כן, יש כמה בדיחות סלפסטיק מוצלחות, אבל הלב של הסרט הוא זה שגיבור הסרט רוצה לצאת עם מישהי כי וואלה, אבא שלה ממש טחון. יש משהו משעשע ברשעות של הסיפור ושל הדמויות אחת כלפי השנייה, אבל אני לא בטוח שזה עד כדי כך משעשע.

והסיבה השנייה היא שזה לא לילדים שהסרט, בשלב כלשהו, נהפך לסרט אימה.

עכשיו, אני יודע שדיברנו עד כה לא מעט על קטעים מפחידים או מבהילים. נראה לי שבשלב הזה כולנו הבנו: פעם היה יותר לגיטימי להבהיל ילדים לאיזה סצנה או שתיים, כאשר מדי פעם הילדים אפילו לא ממש מבינים שמבהילים אותם או שמה שמתרחש על המסך דפוק ממש. זה בסדר, כי שמח ושירים והכל בסוף מסתדר אז למי אכפת. זה לא המצב ב"איכבוד ומר טוד", שלמרות התחלה איטית ולא מפחידה, נהפך לקראת סופו לגרסה קצת יותר מפחידה של "סקובי דו". "יותר מפחידה" כי יש סכנה אמיתית לחיי גיבורינו וכי המפלצת היא באמת מפלצת. "סקובי דו", כי בכל זאת חלק ארוך מהסצנה הוא מעין מרדף קומי מבהיל שמנסה להפוך את האווירה לקלילה יותר ולגרום לילדים לשכוח ש"היי, הנה היצור הזה שמנסה לרצוח את הגיבור".

לא שיש בעיה עם סרטי אימה לילדים בהכרח. אין לי מושג מה מתאים או לא מתאים לילדים, ובטח לא לילד שלכם, מכיוון שכל ילד נולד עם סיבולת לב-אימה ייחודית משל עצמו. זה פשוט תמיד ז'אנר שהלגיטימיות שלו מוטלת בספק ולא ברור כמה ילדים אמורים לראות סרטים שכאלה. לכן, למרות איכותם, "קורליין" ו"פאראנורמן" לא נהיו להיט גדול עם ילדים אף פעם. לאנשים שיגידו "אבל "הסיוט לפני חג המולד!"", אני אגיד שזה סרט שמשתמש באלמנטים מסרטי אימה – אבל לא סרט אימה בעצמו, וזה מקל על הצפייה לילדים.

"איכבוד", לעומת זאת, הוא סרט אימה לילדים. מדהים שדבר כזה עבר את האישור האישי של וולט דיסני. זה מדהים שזה עבר כנראה אישור של עוד כמה אנשים שישבו מסביב לשולחן ואמרו "כן, אנחנו מודעים לכך שהחברה שלנו בתקופה קשה, אבל אתם יודעים למה אנחנו זקוקים? סרטי אימה לילדים". מדהים שחברה שהתמחתה עד אותו הרגע בעיצוב דמויות יצרה לפתע את אחת מהמפלצות המאיימות (בטח בקולנוע האנימציה), כי תגידו מה שתגידו, הפרש בלי ראש הוא לא בדיוק חמודי.

אלמנט מעניין שמוסיף לאימה שבסרט, וייחודי לסרט זה העובדה שכמו שאמרתי – אף אחת מהדמויות לא מדברות. בינג קרוסבי מקריין את כל המעשייה (ומדי פעם שר אותה),  ולא נותן לדמויות הראשיות לדבר – מה שמשרה אווירה עוד יותר מפחידה על כל הסרט: כאילו אין לדמויות שליטה על גורלן והן בובות שעשוע בסיפור עם סוף עגום.

לאחר שיצאו ביחד, דיסני הבינו שאין קשר ממש בין שני הסרטים והתחילו להוציא אותם גם בנפרד אחד מהשני. זה הגיוני, אבל אם נותנים לכם הזדמנות לראות שני סרטים טובים במחיר של אחד – לכו על זה. ו"הרפתקאות איכבוד ומר טוד", זוכה פרס הצילום בגלובוס הזהב בשנת 1950 (מה שמוכיח שגלובוס הזהב תמיד היו קצת מוזרים בהגדרות שלהם), בהחלט שווה את הצפייה בו.