אני לא שם

במקור: I'm Not There
במאי: טוד היינס
תסריט: טוד היינס ואורן מוברמן
שחקנים: קייט בלאנשט, בן ווישואו, כריסטיאן בייל, ריצ'רד גיר, הית' לדג'ר, מרקוס קארל פרנקלין, שרלוט גינזבורג, ג'וליאן מור

בשנים האחרונות, ביוגרפיות קולנועיות של מוזיקאים זוכות לעדנה מחודשת. רובן דומות אחת לשניה: הזמר גדל בבית עני, עולה לגדולה, נופל לסמים/למשקה/לדיכאון ובזכות כוח הרצון, אשתו ו/או ג'יזס, נגאל.

'אני לא שם' היה אמור לשנות את המבנה הרגיל. הוא בוים על ידי טוד היינס, במאי אינדי מוערך, ובמקום שחקן מפורסם אחד מופיעים בו לא פחות משישה שחקנים – כריסטיאן בייל, הית' לדג'ר, ריצ'רד גיר, בן ווישואו, מרקוס קארל פרנקלין וקייט בלאנשט – כולם בתפקיד הגיבור, בוב דילן. 'אני לא שם' מתיימר להיות התשובה האוונגרדית לביוגרפיות המוזיקליות, וצר לי לדווח שהוא נכשל בגדול.

עכשיו אמורה להגיע הפסקה שמתארת את עלילת הסרט. רק מה, אין ל'אני לא שם' עלילה. הוא מורכב משורה של אפיזודות המתרחשות בתחנות שונות בחייו של דילן, והקשר ביניהן אסוציאטיבי לחלוטין. רגע אחד אנחנו צופים בנישואים המפורקים של הית' לדג'ר ושרלוט גינזבורג, רגע שני כריסטיאן בייל הופך את סצינת הפולק של גריניץ' ווילג על ראשה, רגע שלישי קייט בלאנשט עושה סמים עם הביטלס בלונדון, ורגע אחר ריצ'רד גיר מסתתר בחור שהוא שליש עיירה דרומית, שליש קרנבל ושליש גן חיות; ממש סו?ריל, כמו שאומרים בתל אביב. וזה לא שדברים לא מתרחשים בסצינות הללו: אנשים מדברים זה עם זה, עושים אהבה, עושים סמים, מוצאים את אלוהים, רבים עם הפפארצי. אבל שום חוט סיפורי לא נשזר בין הסיפורים וקושר אותם לסרט אחד, לפחות לא מהמקום שבו אני ישבתי.

לא תמיד העלילה חיונית לסרט, אבל כאשר הטון שמאפיין את כל הסצינות, ללא הבדל דת גזע ומין, משוטח ואפתי, אין מה שיניע את הסרט קדימה. אם היינס השיג כאן הישג אמנותי, הרי זוהי יכולתו להימנע מיצירת התרגשות קולנועית, מינורית ככל שתהא, לאורך יותר משעתיים. הישג כזה דורש חתיכת שליטה במדיום. וזה לא שדילן האיש לא ייצר דרמה: הבן אדם חיבר את הגיטרה שלו למגבר חשמלי ואנשים איבדו את העשתונות; הוא שיחק בתקשורת, עשה הצגות, החליף פרסונות, דיבר שטויות, פגע בקרובים שלו – הוא התנהג, בקיצור, כמו שמצפים מסופרסטאר להתנהג. אבל סגנון הבימוי של היינס מרוחק ולקוני: הא.ק.ג. של 'אני לא שם' נשאר קו ישר ויציב לכל אורכו.

סרטים ללא עלילה וללא דרמה יכולים להיות מעניינים, אבל לא כאשר הם אורכים 135 דקות. לאחר שעה וחצי, כאשר נואשתי מהתקדמות עלילתית או צל של שיא רגשי, עברתי לקוות שהסצינה שלפני היא הסצינה האחרונה בסרט. אך כיוון שהסצינות כולן נגמרות בקול דממה דק והרה משמעות, נדונתי לנחול מפח נפש אחר מפח נפש כשגיליתי בכל פעם מחדש שסצינה אחרת מתחילה. אכן, רק קוסם קולנועי יכול לגרום לשעתיים להרגיש כמו ארבע.

אם נדמה לכם שאני קשה עם היינס, הרי זה רק משום שתליתי הרבה תקוות ב'אני לא שם'. גם כאשר הוא נכשל כישלון חרוץ, אפשר להבחין בכך שהבחור יודע להוציא מהשחקנים שלו משחק טוב (לא שזה קשה עם כזה להק), שהוא יודע לעשות שימוש נבון במצלמה (אם כי היופי הוויזואלי שהוא מחלץ תמיד קר ומעוקר מערך רגשי) ובפסקול (שמורכב משירי דילן, בקולו או בביצועים של אמנים אחרים). אבל 'אני לא שם' קורס תחת כובד יומרנותו שלו. אם היינס ניסה לספר את סיפורו של דילן הוא נכשל, משום שרק מעריצים ומומחים לדבר יידעו לזהות באיזו פאזה של האפוס הדילני הם צופים בכל רגע נתון. אם הוא ניסה לתאר את הולדת תופעת הסלבז, הוא נכשל, משום שהאמירה היחידה שניתן לחלץ מהסרט היא "קשה להיות סלב, כי לכולם יש המון ציפיות ממך". נו שיט. ואם היינס ביקש לשרטט את דמותן של הסיקסטיז, אני לא מבין מה הטעם בכך – מדובר בעשור הכי מוסרט בהיסטוריה.

היינס הצליח להשיג מטרה אחת: תוך כדי הצפיה בסרט, שאלתי את עצמי למה בכלל ראוי לעשות סרט על דילן. אמת, מדובר באחד המוזיקאים הכי חשובים של המאה ה-20, אך להיינס אין בעיה לחשוף אותו במלוא חוסר עניינו. דילן של 'אני לא שם' הוא יצור קטן, מגלומני ומעצבן. אחרי שעתיים משעממות עם גלגוליו הרבים וחסרי החשיבות של דילן, הגעתי להארה: היינס יצר את האנטי-ביופיק המושלם. בדרך כלל, הביוגרפיה הקולנועית אמורה לשכנע אותנו שגיבור שלה היה מיוחד ומשפיע. 'אני לא שם' עושה את ההיפך המוחלט, וגרם לי להבין עד כמה לפולחן הקדושים של האמנים, עם האובססיה ל"משמעות" של השירים שלהם, לפסיכולוגיה בגרוש ולהיסטוריה הרומנטית הבנאלית שלהם, יש תפקיד אחד ויחיד: לגרום לנו לקנות עוד מרצ'נדייז. אם המטרה של 'אני לא שם' היתה לשעמם אותי עד שאתפכח מהאשליה שחייו של אדם מפורסם חשובים יותר מאלה של כל אחד אחר, אזי מדובר בסרט האפקטיבי ביותר שראיתי השנה.