ביקורת: עולם הזמן

השאלה "האם הסרט הזה שווה שעה וחצי מחייכם?" מעולם לא היתה רלוונטית יותר
שם רשמי
עולם הזמן
שם לועזי
In Time

בגיל 25, נשארה לך שנה אחת לחיות. ימי, שעות ושניות החיים שנותרו לך מוצגות בספרות ‏ירוקות בוהקות, שנעות בספירה לאחור תמידית, על פרק יד שמאל שלך. כדי להמשיך לחיות ‏תצטרך לעבוד. אין כסף בעולם הזה, אבל יש זמן. על יום עבודה תשתכר יום של חיים. על כוס ‏קפה תשלם בארבע דקות. חשוב מאוד לנהל את זמנך נכון. כשזמנך עבר, אתה מת.‏

אילו היה אוסקר לקונספט הטוב ביותר, "עולם הזמן" היה זוכה בו. הרעיון שבבסיסו הוא פשוט ‏ומבריק, עם אינסוף השלכות אפשריות, ונקודות השקה מעניינות לעולם שלנו. את הסרט ביים ‏וכתב אנדרו ניקול, יוצר "גאטקה" – הסמל של סרטי מדע בדיוני חברתיים, שמדברים על אנשים ולא ‏על חלליות ופיצוצים. בקיצור, היתה סיבה טובה לצפות מ"עולם הזמן" לגדולות, נצורות ‏ואינטליגנטיות – והוא מאכזב.‏

ג'סטין טימברלייק (כן, הוא ממשיך להתעקש שהוא שחקן. תתמודדו) הוא תושב שכונת עוני ‏שנלחם על כל דקה. פתיחת הסרט, שמתארת את שגרת היום בעולם שבו זמן הוא כסף, היא ‏החלק הטוב ביותר בו. מפגש מפתיע בבאר מותיר את טימברלייק, שמעולם לא היתה לו דקה ‏מיותרת, עם הון של שנים על היד. הוא מחליט לעזוב את אזור הזמן שלו ולעבור את מחסומי הזמן ‏אל שכונת סביוני-זמן, בה אנשי האלפיון העליון חיים להם בנחת ובשעמום כאילו יש להם את כל ‏הזמן שבעולם. טימברלייק חוטף את בת העשירים אמנדה סיפריד, ויחד הם יוצאים לתקן את ‏עוולות-‏הזמן, לכבוש את וול-סטריט ולדרוש צדק חברתי, כשאחריהם דולק שוטר הזמן קיליאן ‏מרפי. ‏תוך זמן קצר מתברר שהסרט הוא בעצם משל – שלא היה יכול להגיע בזמן אקטואלי יותר – ‏על מוראות הקפיטליזם והפערים בחברה. האנלוגיה כל כך בוטה שהיא כמעט לא ‏אנלוגיה בכלל: ‏לעשירים יש הרבה, לעניים יש מעט, ולא מאוד משנה אם למטבע קוראים דקה או דולר. כך עובר לו ‏הזמן.‏

אם מקריאת הפיסקה הקודמת יצאה לכם המילה "זמן" מהאף, כדאי שתגיעו לקולנוע עם אטב ‏כביסה. הסרט מבזבז את רוב זמנו על משחקי מילים: ההבדל המשמעותי ביותר בין עולם הזמן ‏הוא מתרחש לעולם שלנו הוא שכל דבר נקרא דבר-זמן. יש בו אזורי-זמן ושוטרי-זמן, מכונות זמן ‏ושומרי זמן, ואנשים שהולכים לגני חיות-זמן בטח רואים שם ג'ירפות-זמן. זה הגיוני ואמין בדיוק ‏כמו לומר, בעולם הכסף שלנו, שגנבי כסף נתפסו על ידי משטרת הכסף במהלך שוד כסף ‏בבנק ‏הכסף.‏

וכך זה נמשך. במקום לנצל את הקונספט כדי לפתח רעיונות חדשים, הסרט הופך לסרט שודים, ‏מרדפים והטפה נגד קפיטליזם, ‏שמשתמש בזמניות רק לקישוט. ככזה, הוא לא משהו מיוחד: ‏העלילה מחוררת (קו עלילה שלם שעוסק באביו של טימברלייק הולך לאיבוד באמצע הסרט בלי ‏להוביל לשום מקום), ומבחינת אקשן נטו הוא שגרתי. העולם הספק-עתידני שהוא מתאר הוא ‏דיסטופיה סטנדרטית ומכוערת. הסרט גם כולל את האפקט ‏הויזואלי המביך ביותר שראיתי בסרט ‏הוליוודי מזה שנים.‏ לאורך רוב הסרט אנשים רצים – הזמן קצר, אחרי הכל – וההישג המדהים ‏באמת של הסרט הוא שאמנדה סיפריד מצליחה לרוץ כל כך הרבה בעקבים כל כך גבוהים.‏

למרות הכל, הסרט הוא לא בזבוז זמן מוחלט. שום דבר בסרט לא עומד ברמה של הרעיון הבסיסי, ‏אבל הרעיון לבדו שווה השקעה של 102 דקות. הטרגדיה היא שזה כל מה שהוא שווה. עם הרעיון ‏אפשר היה לעשות כל כך הרבה יותר, אבל מדע בדיוני חכם הוא יותר ממשחקי מילים, מרדפים ‏והטפה חברתית. חשבתי שאנדרו ניקול יודע את זה.