התחלה

כריסטופר נולאן בונה סיפור שמתפתל לתוך עצמו, בסרט אקשן שיעשה לכם מסאז' עמוק לאונות המח. וואו

אין סרטים כאלה.

במשך שנים הרגילו אותנו לעשות הפרדה: יש סרטים חכמים, ויש סרטים גדולים. יש סרטים שיש מה לחשוב ולדבר עליהם, ויש סרטים עם אקשן ופעלולים במאות מיליוני דולרים. זה בסדר גמור ליהנות משני הסוגים, אבל אל תצפו מהם להתערבב. כשאתם הולכים לראות בלוקבאסטר, מובן מאליו שתצטרכו לכבות את המח בכניסה, או לכל הפחות להנמיך אותו.

היה צריך צירוף נסיבות מאוד מיוחד כדי שייווצר סרט כמו "אינספשן" (כן, השם העברי הרשמי – השגוי – הוא "התחלה", אבל זה לא שמישהו הולך להשתמש בו). היה צריך במאי כמו כריסטופר נולאן, שאצלו כל סרט הוא מבוך מסובך ככל האפשר. היה צריך לתת לו פרנצ'ייז כמו באטמן. היה צריך שהוא יעשה את "האביר האפל" – אחד הסרטים המצליחים והמוערכים ביותר בעשור. רק במאי כזה, אחרי סרט כזה, היה יכול לקחת את ה"באטמן" הבא כבן ערובה, ולומר לאולפן שהוא ישמח לביים גם אותו, כמובן, למה לא, אבל לפני זה הוא היה רוצה, אם אפשר, 150 מיליון דולר בשביל לביים סרט לפי תסריט מקורי משלו. ולקבל אותם.

"אינספשן" הוא סרט-קיץ ענק, עם תקציב גדול של פעלולים ורשימה ארוכה של כוכבים, שלא מבוסס על שום דבר – לא המשך, לא רימייק, לא ספר, לא קומיקס – ודורש הרבה השקעה מהצופה. עזבו את "לכבות את המח" – "אינספשן" דורש להשאיר את המח לא רק פועל, אלא בהילוך גבוה. חייבים לשמור על ריכוז מלא כל הזמן, אחרת תפספסו משהו. ומהסיבה הזאת, אם לא משום סיבה אחרת, "אינספשן" הוא הדבר הכי טוב שקרה לקולנוע השנה. העובדה שהוא מצליח (מאוד) היא ההוכחה  שלפעמים דווקא משתלם לא להניח שהצופים הם כולם מטומטמים שלא מסוגלים לתפוס רעיון מורכב יותר מ"האיש הזה רע, צריך להרוג אותו". ובעקבות ההצלחה שלו, יש אולי סיכוי שיעשו עוד כאלה. אפשר לקוות, לפחות. אז קודם כל, לכו לראות אותו, אם עוד לא עשיתם את זה – למען עתיד הקולנוע, אם לא בשביל עצמכם. וכדאי מאוד לראות אותו גם אם לא אכפת לכם מעתיד הקולנוע, פשוט כי הוא סרט מהמם במלוא מובן המילה.

הנה המעט שאתם יכולים לדעת על "אינספשן" לפני שראיתם אותו, בלי לספיילר: "אינספשן" הוא סרט שודים. כמו "אושן 11" הוא כולל חבורה של אנשים, לכל אחד מהם תפקיד מוגדר (המומחה לחומרי נפץ, המומחה לפריצת מנעולים וכו') שלוקחים על עצמם משימה מסובכת: לפרוץ למקום שכביכול אי אפשר לפרוץ אליו, לקחת את מה שצריך לקחת, ולהיעלם משם. רק שהצוות המסוים הזה מתמחה בפריצה לא לכספות אלא לתת-המודע של אנשים, דרך החלומות שלהם; ובמשימה המסוימת הזו – המשימה-אחת-אחרונה-לפני-פרישה, אלא מה –  המטרה היא לא לגנוב מידע מראשו של הקורבן (קוראים לזה "אקסטרקשן", וזה קל מאוד, יחסית) אלא ההיפך – להשתיל בו רעיון חדש ("אינספשן", או בעברית "השתלה" או "הטמעה").

איך בדיוק נכנסים לתוך חלומות של אנשים, ואיך משתילים או גונבים מהם רעיונות – יכולתי להסביר, אבל זה היה מיותר. ההסבר הוא מסובך, מעניין ולוקח בערך חצי סרט. זו אינה, בשום אופן, טענה נגדו. תחשבו "מטריקס": חצי סרט ניאו העביר בגילוי של מהו בעצם העולם שבו הוא חי, ואז בסדרה של הרצאות והסברים על מה אפשר ואי אפשר לעשות בעולם הזה. החצי השני של הסרט היה המבחן המעשי. בעצם, סביר שתחשבו "מטריקס" לעתים קרובות לאורך הסרט. כשההסברים הם כל כך מרהיבים – כמה מסצינות הפעלולים הכי מדהימות בסרט הן כאלה שבהן דמות אחת מסבירה לאחרת מה בעצם הולך פה – אין לי שום התנגדות ליום לימודים ארוך.

החצי השני הוא הפעולה/ פריצה/אינספציה עצמה, וכאן הסרט מעלה לטורבו את רמת המיינדפאק. צופים עם ניסיון בטוויסטים בטח כבר תיארו לעצמם (והרגישו מרוצים) שאם מדובר בסרט שמתרחש בחלומות, בטח יהיה קטע יעני מפתיע שבו מתברר שלמעשה היינו בחלום-בתוך-חלום. נולאן נמצא הרבה, הרבה לפניכם. החצי השני של "אינספשן" מתרחש במקביל בכמה וכמה רמות של מציאות, מועמסות אחת על השניה כמו עוגת חתונה. אורך הזמן בכל אחת מהרמות שונה (כי הרי דקה במציאות יכולה להיות שעה בחלום), והתרחשויות ברמה אחת יכולות להשפיע על האחרות; לכן סצינה שקטה ברמת חלום אחת יכולה להתרחש בתוך – ובמשך – סצינת מרדף ברמה אחרת. המבנה הזה לא מאפשר לנוח, לעכל ולהמשיך הלאה; הסרט רק מעמיס עוד ועוד ועוד מצבים, מתח ורעיונות. אני לא זוכר מתי יצאתי תשוש כל כך מסרט מאז חצי השעה האחרונה של "רקוויאם לחלום".

אף מילה לא אמרתי עד עכשיו על השחקנים. זה לא משום שהם לא טובים; זה משום ש"אינספשן" הוא יותר סרט על רעיונות מאשר על אנשים. נולאן הוא כנראה מהבמאים שמאמינים שהעבודה של הבמאי בתחום המשחק נגמרת בליהוק. הסרט מלוהק בצוות של מקצוענים: לאונרדו דיקפריו הוא השם הגדול שעל הפוסטרים, ואחריו אלן פייג', ג'וזף גורדון-לויט, קיליאן מרפי, מריון קוטיאר, מייקל קיין וקן וואטאנאבה. כולם מבצעים את תפקידיהם על הצד הטוב ביותר, אבל אף אחד מהם הוא לא מה שתזכרו מהסרט. אלן פייג' תישאר הקטנטנה מ"ג'ונו", ג'וזף גורדון לוויט יישאר זה מ"בריק" ו"500 ימים עם סאמר". לאונרדו דיקפריו עושה גיבור מיוסר בסגנון לאונרדו דיקפריו, ועושה את זה טוב מאוד, כי הוא טוב בזה – אבל הוא לא זכיר פה יותר מאשר ב"שאטר איילנד" או "לגעת ביהלום".

מצד שני: מה לא בסדר ב"אינספשן"? קודם כל, כריסטופר נולאן הוא לא במאי גדול של סצינות אקשן. זה היה נכון ב"באטמן מתחיל" ו"האביר האפל", וזה נכון גם כאן. יש אקשן ב"אינספשן", והוא בהחלט לא רע, אבל הוא גם לא נורא טוב. בהרבה סרטים אחרים העלילה היא תירוץ כדי לעבור מסצינת פעולה אחת לאחרת; כאן סצינות הפעולה הן תירוץ לרפד את העלילה. רובן הם קרבות מול קבוצות של אנשים חסרי שם שאפילו לא קיימים במציאות, ואין פלא שלאף אחד לא באמת נורא אכפת מהם. יוצאת הדופן היא סצינה אחת שמתרחשת במסדרון של בית מלון (הממ, עוד פעם מטריקס) בתנאי כבידה משתנים – כלומר, הקירות יכולים להפוך פתאום לרצפה ולהיפך. כי, אתם יודעים, המח שלנו לא היה מפוצץ מספיק עד עכשיו. החלומות ב"אינספשן" נורא רגילים. יש חלום אחד שמתרחש בעיר, וחלום אחר שמתרחש במצודה בשלג, שנראות שתיהן כמו עיר וכמו מצודה מושלגת. אם אנשים קופצים מקומה גבוהה, הם נופלים. אם יורים באנשים, הם מדממים עד שהם מתים. חלומות אמיתיים הם לעתים נדירות עקביים והגיוניים עד כדי כך, ומסרט שמתרחש ברובו בתוך חלומות אפשר היה לצפות להיות קצת יותר פרוע – מלבד העובדה המצערת שאז הוא היה בלתי מובן לחלוטין (אם אתם רוצים סיור בעולם חלומות מופרע באמת, קחו את "פפריקה" – אבל אל תאשימו אותי אם לא תבינו כלום).

וכל זה שולי לגמרי. אולי אפשר למצוא חורים בהגיון של "אינספשן", אבל זה לא ישנה את העובדה שהסרט הזה הוא מסאז' עמוק לאונות, כשגם העיניים מקבלות טיפול מענג. אין סרטים כאלה, אז לכו ל"אינספשן" כדי שיהיו.