אחרי כמה דקות ב"המתמחה", עולה ההכרה: אה. עוד סרט לגיל הזהב.
פנסיונרים ופנסיונריות הם קהל גדול מאוד, בעיקר בארץ, ומן הסתם יש להתייחס אליהם ולספק גם להם תוכן קולנועי. בארץ, מדובר בדרך כלל בסרטים צרפתיים, אבל גם בהוליווד מנפיקים מדי פעם סרט לסבתא. מדובר, כמובן, בהכללה. לא כל הזקנים אוהבים "סרטי זקנים", בדיוק כמו שלא כל הצעירים אוהבים את "מהיר ועצבני". האופי של הסרטים האלה לא מלמד על הקהל, אלא על מה שמפיקי ומפיצי הסרטים חושבים על הקהל. ומה שהם חושבים – בצדק או שלא בצדק – שקהל הזקנים רוצה, זה סרטים שיעשו נעים. אך ורק נעים. שלא יאתגרו, שלא יקשו, שלא יסבכו. בלי חידושים, בלי סצינות קשות, ואם אפשר – בלי קונפליקט בכלל. נעים מההתחלה ועד הסוף. ושיהיה איזה שחקן מבוגר וכריזמטי באמצע.
"המתמחה" עוסק בבן (רוברט דה נירו), בן שבעים, פנסיונר, אלמן. במקום לשבת על כסא נח, לשחק ברידג' או להעביר את חייו מול הטלויזיה, הוא מחליט לחזור לשוק העבודה. חברת היי-טק מקומית שוכרת מתמחים בגיל מתקדם, והוא מחליט להגיש מועמדות. אמנם גילו הוא בערך פי שלושה מהממוצע של עובדי החברה, הוא לא יודע שום דבר על אינטרנט ומנותק מהתרבות הצעירה, אבל זה משהו לעשות. בחברה, הוא ממונה להיות העוזר האישי של המנכ"לית והמייסדת (אן האתוויי), צעירה, וורקוהולית, פרפקציוניסטית וחסרת סבלנות.
אוקיי – זה מצב בסיסי לקומדית דג-מחוץ למים. עכשיו אתם יודעים מה יקרה: אנחנו נראה איך שבן, הזקן היחיד בחברה, מתקשה להשתלב בה, בודד ומנודה על ידי העובדים הצעירים והמגניבים, עד שהם ילמדו להעריך אותו. רק שזה לא קורה: נגד כל הסיכויים, בן הוא איכשהו פופולרי להפליא כבר מהרגע הראשון, וכל העובדים ששים במידה מפתיעה להחליף חוויות וצ'יטוטים עם האלטע קאקער שהיה יכול להיות סבא שלהם, כאילו אין שום דבר תמוה בזה.
בוודאי נראה בדיחות על חשבון פער הדורות: הרי הוא עובד באמצע האינטרנט, והוא בקושי יודע מה זה פייסבוק. בטח יהיו המון בדיחות על איך שהוא לא מצליח לעשות אפילו דאבל-קליק וכאלה. אבל לא, גם זה לא כל כך קורה. בן, מתברר, הוא בחור חריף ויודע ללמוד את מה שהוא לא יודע. לפעמים הוא קצת מתקשה, אבל בדיחות לא יוצאות מזה.
אוקיי, אז הבוסית, בטח היא הבעיה. היא תשנא אותו – עד שהיא תאהב אותו. נכון? נופ. היא מחבבת אותו. גם הוא מחבב אותה. אחר כך היא מחבבת אותו יותר. לא עד כדי רומנטיקה, חלילה – בכל זאת יש פה הפרש גילאים עצום, ואנחנו לא רוצים לעשות לאף אחד התקף לב, או משהו.
ככה הסרט הזה מתנהל: בחביבות. אין, בעצם, בעיות. כולם די בסדר עם כולם. יותר מחצי סרט עובר עד שהוא נזכר להכניס קונפליקט כלשהו. נעים. ונעים זה אחלה בחיים, אבל בסרט, רצוי בדרך כלל שתהיה איזו חוסר-נעימות מסוג כלשהו כדי שאפשר יהיה להתגבר עליה. אחרת זה לא מסע אלא נופש. וכאן כמעט שאין. בן עצמו מוצג כאדם ללא חסרונות: ניסיון החיים העשיר שלו הפך אותו לאיש ישר, נבון, נעים לבריות, נח, ובאופן כללי אחלה גבר, והבעיה היחידה עם זה היא שזה לא מעניין. סרטים בדרך כלל עוסקים במישהו עם חסרונות שלומד להתגבר עליהם, לא באדם מושלם שמראה לכולם כמה שהוא מושלם.
אולי מהאתוויי תבוא הישועה? לפני תשע שנים, אן האתוויי כיכבה בלהיט "השטן לובשת פראדה", שם היא גילמה עובדת זוטרה תחת שרביטה של בוסית שתלטנית ובלתי-נסבלת (מריל סטריפ המופלאה). ועכשיו, נדמה, הגלגל התהפך: עכשיו האתוויי היא-היא הבוסית השתלטנית והבלתי נסבלת! זה יכול היה להיות מעניין… אה, כן, כבר ברור לכם שגם זה לא יקרה. אמנם כמה פעמים במהלך הסרט מתייחסים לדמותה של האתוויי כאילו היא לא נעימה – עובדים אחרים אומרים "אוו, אתה לא רוצה לעבוד אצלה", והיא מעידה על עצמה ש"אני יודעת שלא נעים איתי", אבל על מה לעזאזל הם מדברים? זאת אן האתוויי, והיא מקסימה חייכנית ונעימה ממש כמו שאן האתוויי היא בדרך כלל. הלוואי על כולנו בוסית נוראית כזאת.
הרבה ערך לא יכול להיות לסרט שכל כך מתאמץ שלא לפגוע באף אחד, אף פעם, אפילו לא לרגע. ובכל זאת. למרות הכל, למרות שזה סרט במשקל של תשיעית נוצה, דה נירו והאתוויי הגיעו שניהם מוכנים לעבוד. יש רגעים שבהם הם מראים שבכל זאת מדובר בשני שחקנים מצוינים, ואיכשהו יש בינהם גם סוג של כימיה בין-דורית. והאמת – דווקא נחמד לראות סרט שמציג, יותר מפעם אחת, תפקידים מגדריים וגילאיים שונים מהמקובל, ולא עושה מזה יותר מדי עניין. אז גם אם תלוו את סבתא לקולנוע, לא תסבלו מ"המתמחה", אם כי לא סביר שתזכרו אותו לזמן רב. הוא נעים מדי.
פורסם במקור בוואלה
הסרט הזה מילא שתי הקרנות אחת אחרי השנייה
בתור קופאי ביס פלאנט בירושלים, חוץ מהקרנות 4DX , זה הסרט היחיד שהצליח למלא הקרנות, זקנים אפילו ישבו שורה ראשונה כי פשוט לא היו כרטיסים
זה כמו החתונה היוונית שלי?
רק שבמקום חתונה יש קביעות?
אני חושב שמצאנו את "דימדומים" לגיל הזהב
משהו שמצליח מאוד מסחרית למרות הביקורות של כל גורם אפשרי
זה סרט חביב למדי, נכון הוא לא מאסטר פיס. אבל היא בהחלט חביב ובאופן מפתיע גם ממלא אולמות שבוע אחר שבוע.
למעשה, רוברט דה נירו כובש את המסך עם העקצצנות שלו, החמידות שלו והוא פשוט חמוד מידי. כל מה שהיה לי להגיד אחרי הסרט זה "אווו רוברט דה נירו כלכך חמוד!" אז זו כנראה הסיבה
קיבלתי בחילה מרוב הנעימות הזאת, שונא שנעים
(ל"ת)
היה כזה ?
רעיון לסרט בעקבות הביקורת של רד.
סרט כמו המתמחה אבל בקיצוניות , סרט שבו לא קורה דבר.
ללא קונפליקט,פיתוח . כלום. קו ישר.
בן אדם עובד , הכל בסדר טאק נגמר.
מה התכולות האומנותיות של סרט כזה ואיך הקהל מגיב לדבר כזה ?
באחד הקורסים שלי
הראו לנו סרט שנקרא "חמש". הוא של במאי איראני והוא מורכב רק מחמישה שוטים. אוקיי, נשמע מעניין. ואז שמים לנו את ההתחלה. ה 15 דקות הראשונות של הסרט – ואני רציני לגמרי – זה שוט של חוף ים ריק, ופשוט רואים איך בול עץ שעל החוף נסחף הלוך ושוב עם הגלים. זה ליטרלי כל מה שקורה. אח"כ, לפי ויקיפדיה, יש שוט של אנשים הולכים על מזח, שוט של ברווזים הולכים על החוף, אותו שוט כמו הראשון רק מלמעלה, ושוט של מים בלילה.
אין דיאלוג, אין תנועות מצלמה, והאנשים היחידים שרואים הם אלה שהולכים על המזח. אלה שוטים שכל אחד עם אייפון יכול לצלם.
הסרט הזה הוקרן בפסטיבל קאן.
אין שם הרבה מידע, אבל זה דף הויקיפדיה, למי שמתעניין – https://en.wikipedia.org/wiki/Five_(2003_film)
להגנתו של קיראסטמי
"עשר" הוא פאקינג פנטסטי ולא מלא בבולשיט מהסוג הזה, אלא מציג יום בחיי נהגת מונית ובעיקר את מערכת היחסים שלה עם בנה.
יש גם את "איש ישן"
סרט של עשר שעות שמוגדר כמשעמם ביותר ושכל מה שרואים בו זה אדם ישן זה הכל.