תסריט ובימוי: שון פן
על פי הספר מאת ג'ון קרקואר
שחקנים: אמיל הירש, קתרין קינר, וינס ווהן, האל הולברוק, מרשה גיי הארדן
הטיול שתכננתי לעצמי בבוקר יום שישי לא היה הירואי או מוצף אידיאולוגיה כמו זה של אלכסנדר סופרטראמפ, גיבור 'עד קצה העולם' שביים שון פן, אך הייתי נחוש, וליבי אמר לי, "צא לטייל, ולא תצטער". הגבול היחיד שהצבתי למסעון היה רוחני במהותו – אקח איתי ספר קצר, ואחזור רק כאשר אסיים אותו, אם בכלל.
כריסטופר מק'קנדלס, גיבור הסרט, אף הוא חובב קריאה. הוא גם סטודנט מצטיין ואינטליגנט וכפי שאחותו מעידה עליו, הוא יודע לצטט סופרים ומשוררים נבחרים בקלי קלות, אך בלי הרמת האף הנלווית. אלא שאנחנו פוגשים את כריסטופר הצעיר כשהוא נודד בדרכים. מתברר שבפני כריסטופר עמדה האפשרות להתחיל את לימודיו הגבוהים בהרווארד – ובמקום לבחור כברירת מחדל באפשרות השגורה והשחוקה, הוא מקדיש לעניין מחשבה ופונה לצעוד במשעול חיים אחר.
כריסטופר תורם את כל כספו, נוטש את המכונית שלו בצד הדרך אי שם באריזונה, ואת מעט הכסף המזומן שנותר לו הוא שורף. מכאן ולאורך כל הסרט, אנחנו נודדים עם הגיבור, שמשנה את שמו לשם היחיד האפשרי, אלכסנדר סופרטראמפ (סופר נווד), אל תכליתו ושאיפתו הגדולה מכל – להגיע לאלסקה, ולחיות שם בטבע הפראי בבדידות מוחלטת. עד כמה הבדידות שלו מוחלטת? בואו נגיד רק שהכביש הקרוב ביותר נמצא במרחק 40 ק"מ, וגם זו לא בדיוק הדרך המהירה לניו יורק. כפי שהוא עצמו חוזר ואומר, זהו מסע אל תוך הפרא.
כמו שכבר הבנתם סופרטראמפ הוא אדם קיצוני. הוא מזהה איזשהו חולי – אולי בעצמו, אולי בסובבים אותו, ואולי בחברה כולה – ובגללו הוא מחליט לא להיכנע לתכתיבים של החברה אלא למרוד, כמעט באופן מוחלט. המרד שלו לא בא לסמן נתיב לבאים אחריו – מדובר במהלך אמיץ ואישי הרבה יותר וככל שהסרט מתקדם, אנו נחשפים מדי פעם לזכרונות ובהם סיפור חייו של סופרטראמפ ומה שהניע אותו לבצע שינוי זה.
כריסטופר/אלכסנדר נודד בדרכים, תופס טרמפים ומדי פעם משתקע באיזו עיר לעבודה מזדמנת, אבל כפי שהוא שמח להזכיר בכל הזדמנות, אלה רק תחנות ביניים בדרכו לאלסקה. עם זאת, מי שמרכיבים את הסרט הם האנשים שהוא פוגש בדרכו ומתיידד עימם ולאו דווקא האידיאולוגיה השנויה במחלוקת שלו. פעם אלה זוג היפים, פעם חוואי שמשחק עם החוק ופעם זקן ערירי – היכולת של סופרטראמפ להתחבב עליהם ולשפוך עליהם תובנות הנוגעות לחייהם, כל אלה מרחיבים את היריעה ממסע אישי להליך אוניברסלי. למרות השוני הניכר ביני ובין סופרטראמפ, מצאתי את עצמי מתחבר להליך הזה, ואפילו שקלתי להחיות את הטיול שעשיתי אחרי הצבא ולצקת לתוכו משמעות עמוקה יותר.
שון פן, הפעם בתפקיד הבמאי, נעזר בבמאי הצילום אריק גוטייה ('דרום אמריקה באופנוע'), אבל גם צילם חלק מהסצינות בעצמו, ושניהם עושים עבודה רגישה ועדינה. עם זאת, פן לא מרחם עלינו. הצוות המסייע שלו חרש כ-40 לוקיישנים ברחבי צפון אמריקה, והתוצאה ניכרת על המסך: דחיסות גדולה של שוטים קצרים בעריכה מהירה בחלק מהסצינות, ומנגד סצינות איטיות ומאופקות – בהתאמה למסע הפיזי והנפשי של הגיבור. פן נעזר גם במקומיים כשחקנים בקטעים שונים, והטריק הזה מתגלה כחינני במיוחד – הסרט מקבל נופך אמין יותר, כמעט תיעודי, שגרם לי להרגיש קרוב יותר אל ההתרחשויות. כמו כן, מדי פעם במהלך הסרט נשמעים קטעי קריינות, של אחותו של סופרטראמפ, שמוסיפים הסברים ומהווים קשר לעברו של הגיבור. האלמנטים האלה לא נראים כמו גימיקים מיותרים שמכבידים על הסיפור, אלא תורמים ל'עד קצה העולם' ומשרתים נאמנה את הסיפור המיוחד.
במקור יועד התפקיד הראשי של 'עד קצה העולם' לליאונרדו די-קפריו, והתפקיד של רון פרנז, קשיש מקומי שפוגש בנער – למרלון ברנדו, אך בעקבות סחבת בהפקה (ארוכה כל כך עד שברנדו הספיק להחזיר נשמתו לבורא), עבר תפקידו של סופרטראמפ לאמיל הירש המצוין, שנדרש לסחוב סרט שלם על גבו ועושה זאת בקלילות מרשימה. הוא נאלץ להשיל ממשקל גופו, לשחות עירום כביום היוולדו בנהר קפוא, ועוד מספר קורבנות. המשחק של הירש מלא קסם אישי, כמו הגיבור שהוא מגלם, והוא יצר בי את ההרגשה שהוא מבין במלואה את הדמות המקורית, עליה מבוסס הסרט. גם שאר הצוות, שנדרש למשחק ריאליסטי יותר מהמקובל, עושה עבודה נפלאה.
בכל אלה משתלב הפסקול המרגש, פרי עטו של סולן להקת פרל ג'אם, אדי ודר. מי שעוקב אחרי הלהקה יודע שודר אוהב את היוקליילי שלו, ומוציא ממנו דברים נחמדים. ב'עד קצה העולם' הוא עושה שימוש מושכל במנדולינה, בעלת הצליל הדומה, ומעניק ייחוד לשירים ולאווירה. ההרגשה שהכל כאן תפור לפי מידה היא לא לחינם – פן וודר חברים טובים, וכשהראשון הראה לוודר את התסריט, ואחר כך קטעים ראשוניים מהסרט, האחרון התרגש עד כדי כתיבת וביצוע פסקול שהתברר כבלתי נפרד מהתוצר הסופי.
ובאשר לי ולטיולי – הוא לא ארך זמן רב. באמצע הדרך נזכרתי שיש לי התחייבויות קודמות וחזרתי על עקבותי, מובס על ידי אורח חיי והמציאות התובענית. משום מה, נראה לי שסופרטראמפ לא היה נותן לצורך לקפוץ לסופר או להשלים דו"ח בעבודה להרוס את מסע חייו. זהו ייחודו מולי: העובדה שיש לו מסע שהוא יכול (או שאחרים יכולים בשבילו) לקרוא לו "מסע חייו". בכל אופן, מחר אצא שוב.
וואו...
איזו ביקורת! עשית לי חתיכת חשק, נהניתי מאוד. שכנעת אותי לנסות להשיג את הסרט, ואולי אחרי שאראה אותו אחזור לספר איך היה. בכל מקרה קבל ח"ח ומזל"ט!
הסיום בסרט הוא כמו בסיפור האמיתי?
כן.
לא רק שהסוף אמיתי ,
גם התמונה שמראים בסוף , היא התמונה של ה " אלכסנדר סופרטרמפ " האמיתי .
לגבי השם בעברית
הוא לא מציג בארץ (באופן מצומצם מאוד) תחת "עד קצה העולם"?
חבל, כי אנשים עשויים לפספס הקרנות בסינמטקים.
אכן כן
יש לתקן את הכותרת לאלתר – הסרט נקרא בעברית 'עד קצה העולם'. אין לי מושג לגבי הקרנות שלו, אבל בספריות הדי.וי.די הוא נמצא כבר הרבה זמן.
וואו איזה סרט מתיש
אני מצאתי את הסרט ארוך מידי ומתיש.
די מהר נמאס לי מהצטטת הבלתי נגמרת של הבחור. התייאשתי כמה דקות אחרי מציאת אוטובוס הקסמים.
אני דווקא נשאבתי לתוכו
ולציטוטים הרבים שבו. לא יודע, אולי יש לי איזה משהו לציטוטים. הייתי לא מזמן בהרצאה של חיים גורי ונוכחתי לגלות איך היכולת שלו לצטט קילומטרים של שירה היפנטה אותי לכל אורך ההרצאה.
לגבי הסרט, אני ועוד כמה חברים חזרנו בחצות הליל מאיזה פאב חצי שיכורים ועייפים, אך עדיין לא מרוצים כנראה. לכן עצרנו אצל אחד מהם, והסרט היחידי שהיה לו (באופן די מפתיע) היה Into the Wild. למרות ששמעתי עליו הרבה דברים טובים, כולנו העדפנו איזו קומדיה מפגרת, או כל סוג אחר של סרטים קלילים שכיף להרדם מולם.
בכל מקרה, כולנו נשארנו ערים לאורך כל הסרט, ואף אחד לא הניד עפעף. לאורך כל הדרך הביתה נשארתי בשקט והרהרתי לגבי חוויית הצפייה שעברתי. בשלב מסוים שמתי לב שכולם נראים מהורהרים לא פחות ממני. סרט מעורר מחשבה, ומדהים ביופיו הויזואלי.
אם הוא מציג באיזשהו קולנוע בארץ, מומלץ בחום ללכת (מסך גדול בהחלט ישפר את ההנאה במקרה הזה).
כן אבל,
שים לב שהוא היה אדם שונה ממני וממך, לאו דווקא מתנסה, אלא אחד שחרג מעט מהנורמה. אתה קורא לאישפוז בכפייה, אני טוען שאישפוז בכפייה היה מחזיק אותו בחיים אולי, אבל מסרס אותו לגמרי.
יש ספר שנקרא "ישמעאל" של דניאל קווין, ודיסק של פרל ג'אם שנכתב בהשראת הספר YIELD, ושניהם מבקרים בהרחבה (אם כי הדיסק פחות נוטה לכיוון הזה) את תופעת החקלאות המודרנית והחיים ע"פ הטבע כפי שהבדואים או שבטים באפריקה מנהלים אותם. אם כריסטופר הכיר חלק מהתיאוריות האלה, ואני מניח שכן, אז הוא ויתר על חיי קהילה מתוך היצמדות לרעיון, ולא מתוך התנשאות.
כמובן שאני לא תומך במהלך שלו, כפי שכבר כתבתי, אבל אני מקבל אותו.
תנסה אתה להתקבל להרווארד.
תנסה אתה להתקבל להרווארד.
יש סיכוי שהאדם האמיתי כן היה אדם מרשים, אבל הדמות בסרט אינה כזאת. זה מה שניסיתי לומר.
מלבד זאת, אני אמנם לא מכיר את הליך הקבלה להרווארד או כל אוניברסיטה מכובדת אחרת בארה"ב, אבל נראה לי סביר שבעבור שכבות מסויימות באוכלוסיה בארה"ב, זה לא בשמים, כמו שלהתקבל לאוניברסיטה העברית, או לטכניון זה לא בשמים בעבור שכבות אוכלוסיה מתאימות כאן בארץ.
אתה לא חושב שכל הסטודנטים באוניברסיטאות הבכירות בארץ הם אנשים מרשימים במיוחד, הרי..
אפילו לא בערך
להתקבל להרווארד (לפחות בתחומים שאני מכיר) זה בערך כמו להתקבל לפקולטה לרפואה בארץ, ואולי גם קצת יותר קשה.
ורוב הסטודנטים לרפואה שאני מכיר, הם אנשים מאד מרשימים.
אממ לא.
להתקבל להרווארד למשפטים או למנהל עסקים קשה (אולי) ברמה של רפואה.
להתקבל להרווארד לחוגים ותארים פחות מבוקשים, מצריך בעיקר כסף ולאו דווקא ממוצע ציונים גבוה.
כמו שלהתקבל לרפואה או להנדסת חשמל באוניברסיטת ת"א או בטכניון, שונה מלהתקבל לביולוגיה או ללימודי תנ"ך שם (בלי לזלזל כמובן).
שוב. לא נכון
להתקבל לתואר שני במנהל עסקים או במשפטים או ברפואה בהרווארד זה אכן קשה מאד מאד. אני בטוח שלהתקבל לתואר שני במדעי דשא כל שהם בהרווארד זה מן הסתם קשה פחות.
אבל, להתקבל לתואר ראשון בהרווארד (תואר כללי, כמו כמעט כל תואר ראשון בארה"ב), קשה לא פחות אם לא יותר מאשר כל תואר שני שם, פרט אולי למשפטים.
בהשוואה לישראל, תחשוב על ממוצע בגרות של 11.2 ופסיכומטרי 750, אבל בנוסף גם פעילות התנדבותית בתוך בית הספר ומחוצה לו באורך הגלות, וגם קצת קשרים אף פעם לא מזיקים. קשה קשה.
הבחור, למיטב הבנתי עשה שם תואר ראשון, מה שאומר שכן, הוא בחור מרשים.
לא אמרתי שזה לא קשה
מן הסתם הקושי בקבלה נובע מהיוקרה של המוסד אבל צריך לקחת בחשבון גם את הביקוש למקצוע. לדוגמא, אני יודע שדארן ארונופסקי למד קולנוע בהרווארד. אני בטוח שהיה לו טיפה יותר קל להיכנס לשם מאשר מישהו שלומד רפואה (כמו בכל מוסד). בנוסף, גם תרומות ופעילות התנדבותית וקשרים מוסיפים, לכן אם נפלת על משפחה עשירה שלומדת שלושה דורות שם מצבך יותר טוב.
ברור שכל תואר בהרווארד מצריך הרבה השקעה, אולם מאחר שאני לא יודע מה הבחור בסרט למד (לא משנה לצורך העניין), ההערכה שתיהיה לי כלפיו תלויה בתחום הלימודים שבחר (ולא רק במוסד, הרווארד).
הוא היה אמור ללמוד משפטים בהרווארד
אפילו לא בערך
שלא כמו חלק גדול מהרופאים, איכשהו. שזה תופעה די מעניינת.
בסרט הזה נבנית לכל אורכו מועקה כבדה ומוצדקת שלטעמי כל מי שהעז להביא ילדים לעולם לא יכול להתחמק ממנה – וזה חלק מהחוזק שלו (של הסרט, אני מתכוונת). צפיתי בו עם עוד חמישה אנשים וכולם יצאו ממנו עם אותה הבעה ואישרו מה שאמרתי עכשיו. לא שזה אומר המון, אבל זה אומר משהו.
נשמע לי שהבחור היה קצת אדיוט...
לחלוטין.
בדיוק מה שאמרת. אני כן ראיתי את הסרט ואני חותם על כל מילה שכתבת.
הסרט הכי טוב שראיתי בחיים שלי
הרבה בגלל שזה סיפור אמיתי.
רציתי לדעת אם יש ספר לסרט הזה?ואם כן איך קוראים לו
לא ראיתי את הסרט
אבל בהחלט עוררת בי חשק עצום לראות אותו.
מי שלא תהיה, אתה כותב כמו שד.
אל הפרא
קיויתי שמישהו יזרוק מלה על הסרט הזה, שלא זכה לעלות על מסכינו למרות היותו מהסרטים הטובים והמוערכים שיצאו בשנים האחרונות.
ברוך הבא לניר על ביקורת ראשונה. אני חושב שבאמת לא קל לכתוב ביקורת לסרט הזה מבלי שתגלוש לקלישאות ו/או לספוילרים. לכן גם אם יצאתי מקריאת הביקורת בתחושה שהיא מזכירה תקציר מקדים לסרט ולא ביקורת שלאחריו, עדיין אני לא בטוח שניתן לעשות זאת אחרת, בשל אפיו של הסרט.
אז קודם כל אני אומר – תראו את הסרט! על מסך רחב ועם סאונד טוב, ורצוי יותר מפעם אחת.
חוץ מזה – סיפור אמיתי מתחילתו ועד סופו. אני משער שלא ניתן, עובדתית וקולנועית, לשחזר את כל מסעותיו של אלכסנדר סופרטראמפ, ומצדיע לשון פן שהצליח להיות הכי קרוב שניתן לעובדות ויחד עם זאת לא להיות סרט דוקומנטארי, אלא סיפור מסע אמיתי שמספר גם את הסיפור האישי כדרכם של סיפורי מסע וגם נותן להתערבב בתוך האמירות החברתיות והפילוסופיות בלי להעיק מדי ובלי להצביע על "דרך נכונה".
וכל זה עם נופים הכי שיש שצולמו באתריהם ועם מוסיקה גאונית שמתחברת להפליא.
איטיות? עם הנופים, המוסיקה והמשחק המעולה הייתי מוכן שהסרט יהיה עוד יותר איטי ויהיה אפשר לספוג ממנו עוד.
ראיתי אותו די מזמן,
אבל מחווית הצפייה שלי אני זוכר בעיקר שעמום ונסיון להשאיר את העיניים פקוחות. אומנם ההסבר לא מספק כי אני לא בדיוק זוכר, אבל אני לא הייתי ממליץ עליו.
חשיפה לצפון.
אכן סרט משעמם ואובר רייטד.עדיף לראות פרקים ישנים של חשיפה לצפון במקום.
לי הייתה חויית צפיה שונה לחלוטין
צר לי, אבל חוויית הצפייה שלי הייתה שונה מהותית משלך – אני ראיתי בעיקר נער מפונק להדהים שהחליט לקחת את המרדנות בהוריו לשיאים חדשים, אני מניח שזה לא ספוילר לציין כי כריסטופר אינו סתם מחליט לזנוח את חייו ולצאת לטיול, או, לא, לא – הוא נוטש את מכוניתו בוואדי שומם, מנתק קשר עם הוריו ושאר משפחתו בפתאומיות, ונהנה לייסר אותם במשך שנים בחוסר הידיעה אם הוא בחיים או לא.
סופו של הסרט מדגים בדיוק מה מצפה למי שמכלכל את מעשיו ללא מחשבה תחילה.
הסיבה המובאת בסרט למעשיו היא באנאלית להדהים ו
(רצית להיות באמצע שום מקום? יופי, הצלחת, עכשיו אתה באמת באמצע שום מקום – שום אוכל, שום עזרה רפואית, שום חברה, שום עזרה, תהנה!).
לי הייתה חויית צפיה שונה לחלוטין
(ספויילרים) אני מסכים. עם כל הכבוד להשקפת חייו והציטוטים הרבים שמופיעים בסרט על אורח חיים אחר מהנורמה, תחשבו אם הייתם במקום ההורים שלו. הם גידלו את הילד והשקיעו בו, ולאחר שהוא מסיים ללמוד הוא פשוט עוזב את הבית והוריו לא יודעים מה גורלו. אולי המסע שלו מרגש אבל תחשבו על ההורים שאיבדו את בנם סתם.
תשובות.
כריסטופר, לאחר קריאה מרובה של ספרות יפה ופילוסופיה מאמץ גישה אגוצנטרית לחיים, הוא חי בשביל החיים ולא בשביל השגרה הסיזיפית. גם אם יהיה עליו לעזוב. את האוטו שלו הוא נוטש ואת התעודות המזהות הוא משמיד מסיבה אידאלוגית פשוטה – הוא מנתק את עצמו מהמערכת, מהחברה. הסיבה השנייה היא פשוטה יותר. הוא לא רוצה שימצאו אותו. הוא נחושב דעתו לחיות את חייו ב"בעולם" בלי לדאוג מהקשיים שהרשויות יגרמו לו. חוץ מזה שאת הגישה האגוצנטרית – אני במרכז – הוא מאמץ אחרי שלא קיבל טיפה של אהבה מהוריו. הוא גדל להורים קשיי יום בצל של טרגדיה.
הטוב לב שלו, לכל אורך הסרט בעצם מסביר את הבעייה השנייה שלך. הוא לא נטש את ההורים שלו מתוך רוע או רצון לנקום בהם, הוא בחר בדרך חיים ולכל החלטה אימפולסיבית/דרסטית יש השלכות.
הגישה שלו לחיים לא נבעה מתוך מרדנות, כלל לא. מתוך הבנה.
הבנה אקסיסטנציאליסטית ביסודה – הקיום קודם למהות. אבא שלו הוא ההפך ממנו. את כל חייו הסגפניים הוא הקדיש למטרה מתוך התכחשות למחזוריות החיים. גם החברים מהרווארד שוחים בתוך תבנית (מערבית משהו) שסופה ידוע מראש. סופרטראמפ בחר במעגל החיים האסתטי. הוא עוזב את "התבנית" ויוצא למסע נוודות אל תוך עולם החושים והרגש. ההבנה של סופרטרמאפ שהחיים שככל מכריו מנהלים הם אבסורד גרמה לי להזדהות איתו יותר מכל גם אם לי (בדומה לכותב הביקורת) אין את האומץ לעשות את הצעד שלו.
הסיום, אולי מסביר כי כנראה בלתי אפשרי לחיות בצורה הזו, אבל ללא ספק יש תקווה.
דעה נוספת
לינק למאמר שכתב אדם דומה ועם זאת מאד שונה מכריסטופר, אני חושב שהיא מבטאת היטב גם את דעתי:
http://nmge.gmu.edu/textandcommunity/2006/Peter_Christian_Response.pdf
דעה נוספת
מאמר חשוב ומעניין, זה בדיוק מה שחשבתי עליו בתגובה שרשמתי למעלה.
מה שעצוב בכל הסיפור הזה הוא שהטיעון ה"רומנטי" שהופך את הסיפור לכל כך מושך נובע אך ורק מבערותו של הבחור – כי כל מי שהיה בודק קצת את הנושא היה רואה שלהיות ריינג'ר באלסקה זה רומנטי ואקסיסטנציאליסטי באותה מידה, רק עם הרבה פחות סבל, פגיעה בבני אדם, ופגיעה בסביבה.
הבעיה היא שזה גם הרבה פחות מעניין ואף אחד לא היה עושה מזה סרט…
100% נכון
חותמת על כל מילה
אחד הסרטים האהובים עליי מהשנה האחרונה.
פסקול מצויין (שרכשתי).
בימים הקרובים אני מתכנן צפייה בעותק הבלוריי של הסרט.
מזה עותק בלוריי של הסרט?
Bluray - פורמט אחסון בעל יותר מקום ואיכות מ-DVD
ספוילר ענקי מעליי, לסמן בבקשה.
סרט נפלא
שבזכותו נוסד גם אצלי ואצל חבריי "מועדון הסרט הטוב". במסגרת המועדון, היינו נפגשים פעמיים בחודש בבית של אחד החברים, מקססים, ואז צופים בסרט טוב שלא זכה להפצה רחבה בארץ. חוץ מ"Into The Wild", שייסד את המועדון, ישנם גם "סיפורי סאות'לנד", "מעבר לכל חלום" ו"תודה שעישנתם".
אמיל הירש כל כך תותח בסרט הזה, שמבחינתי הוא היה יכול לעשות גם טרילוגייה של "ספיד רייסר" וזה היה בסדר מבחינתי, הכבוד שלו נשמר לנצח רק בזכות הסרט הזה.
תגובה
יופי של סרטים!
תודה
חבל שהמועדון לא המשיך מעבר לארבעת אלו.
שנאתי כל רגע. כמעט.
המשחק היה בסדר אצל רוב השחקנים, אבל שום דבר יוצא דופן. עם מעשי הדמות הראשית לא יכולתי להתחבר, לכן גם לא הצלחתי לחבב את משחקו של אמיל. לפיכך אני בהחלט מבין למה אפילו לא נתנו לו מועמדות לאוסקר על המשחק שלו (אני אומר "אפילו" לא כי כל מי שלא זוכה לקבל מועמדות לאוסקר זה סימן למשחק רע, אלא פשוט כי הרבה אנשים חשבו שאמיל היה הולך לקבל מועמדות באותה שנה).
כאמור הבעיה הכי גדולה שלי עם הסרט היה חוסר ההתחברות שלי לדמויות, שכוללות בין היתר היפים, מרדנים חוצפנים ומשוררים-מצטטי-ציטוטים. מדובר באנשים שבחיים האמיתיים הייתי שם עליהם ז*ן, לכן גדולת סרט כלשהו הוא לגרום לצופיו להתחבר אל דמויותיו כשמדובר בגיבורים או לשנוא/לפחד מהם כשמדובר בנבלים. בסרט הזה מדובר בדמויות מהסוג הראשון ובכל זאת הסרט גרם לי להגיב אליהן כאילו מדובר בסוג השני של הדמויות.
מעבר לכך, יש עוד הרבה חסרונות לסרט – ציטוטים משעממים ומלאי "חשיבות", צילום יפהפה שנהרס ע"י עריכה מעצבנת של מילים בפונט מזעזע, פסקול מעצבן שמורכב רק מגיטרה ושירים שנשמעים לי אותו דבר (סיוט!) ועוד ועוד ועוד.
לחיות באלסקה, לברוח מהורים, להשחיל פה ושם כמה מסרים כמו "ועכשיו עשיתי את המעשה הנורא בחיי – הרגתי חיה! אוי לא אוי לא! למה עשיתי את זה?! למה?! אני מבטיח יותר לא להרוג בעלי חיים!!! אני מבטיח מעתה להתקיים אך ורק מצמחים! כן!! זה רעיון ענק – לחיות בפרא רק מצמחים. MAKE PEACE LOVE ANIMALS"… אלו הן רק עוד סיבות להעצמת הגועל שלי מהסרט הזה. כ"כ שון פני.
בקיצור, מאוד התאכזבתי מהסרט הזה ובקושי מצאתי בו משהו לאהוב.
נשמע מעולה
מעניין…הרבה פעמים טיול כזה נשמע קסום, מפתה, גדוש בחוויות ובא לך לעזוב הכל וללכת על זה אבל זה ממש לא ריאלי, בטח לא בעידן עמוס כמו שלנו. אולם יציאה ל"טיול" כזה לשעה וחצי (בטח משהו כזה לא?) תוך צפייה בסרט נשמע ריאלי בהחלט ומסקרן לא פחות. אני כבר במתח…
תודה על ההארה.. לא שמעתי על הסרט לפני.
אורך הסרט כשעתיים וחצי.
ניסוח מחדש.
הכוונה שלי הייתה לאקט ולא למושג המופשט. מין הוא ללא ספק יצר שטמון כל כך חזק באדם, למה לדכא אותו? זה טמון באידאולוגיה שלו, כנווד?
ניסוח מחדש.
דעתי היא שזו אחת השאלות שהסרט מבקש לעורר.
אני גם חושב שזו האידאולוגיה שלו, אבל זה לא חד-משמעי. הוא בהחלט בוחן את השאלות של כניעה ליצרים הטמונים בנו עמוק – משפחה, רכוש, שייכות, הצלחה, מין וכמובן – השרדות.
האם הוא השיג את השחרור המיוחל מכל אלה? שאלה שנשארת פתוחה.
לפחות לגבי יצר המין, נראה שהיה לו די קל להתגבר עליו. גם לא רואים איזשהו סימן להשתוקקות כלשהי מצדו בתחום הזה, לא כשהיה בחברת בני אדם, ולא כשחי לבדו.
ניסוח מחדש. כה''ב
אני חושב שרכוש, שייכות, הצלחה ומכונית חדשה זה נורמות ולא יצרים.
יצר הוא דחף "חייתי" (=מולד) שטמון באדם באשר הוא אדם. גם באדם פוריטאני.
ליבידו (ע"פ פרויד) הוא אחד משני כוחות המניעים את הנפש(!).ע"פ פרויד, כמובן.
קשה לי לראות איזו מניע אידאולוגי גורם לו למנוע מין מעצמו? אני מעלה את השאלה לנוכח הסצינות עם נערת הקומונה שהוא פוגש במסעותיו.
משום מה *זה* הדבר היחיד שלא נראה לי הגיוני באורח החיים הלא הגיוני שלו.
אני ממליץ על שיטוט באתר תנועת הא-סקסואלים:
http://www.asexuality.org/home/
על איזו אידאולוגיה אתה מדבר?
ולמה התנזרות ממין היא חלק ממנה?
אני אישית לא ראיתי את זה.
אפשר הרחבה?
כנראה שהדעות חלוקות גם בנוגע לפס הקול.
אני מאד אהבתי, וחשבתי שמאד התאים. אבל נו, זו לא חוכמה, חשבתי שאדי ודר לא רע (וזו פעם ראשונה ששמעתי אותו בהרחבה), ואני אוהב את פרל ג'אם. מוזיקה מאד מתאימה לסיפורי מסעות, לדעתי.
סוף סוף!!!
תהיתי מתי יפרסמו ביקורת על הסרט הזה..
זהו סרט יפיפה בעיני, והוא נאיבי ועם זאת גם ריאליסטי מאוד, שמח ועצוב עד דמעות כאחד. גרם לי לחשוב עליו שבועות אחר כך. זה לא קורה עם כל סרט. אולי זה רק כי גם לי יש פנטסיות רובינסון קרוזו :-)
אני מחבב כאן משתמשים רבים
ומחבב ביקורות של כמה מהם. אבל בלי להעליב אותם (לא שהם יודעים שאני מחבב אותם) אתה פשוט עקפת בסיבוב. יופי של סיפתח.
סרט שגורם לרצות לטבע
מבחינתי, החוויה העיקרית של הסרט (שצפיתי עמוק לתוך הלילה, רעב, עייף ומרותק) הייתה הרצון לצאת כמו הגיבור הזה לבדך לטבע. ברור לך שאתה לא יכול גם, אבל קשה היה לי שלא להזדהות עם הגיבור ועם הרצון שלו להמלט, לצאת לבד לגמרי בטבע. שעות אחרי הסרט התקשתי להרדם, מנסה להחליט אם אני בעצמי יכול לצאת למסע כזה. ההתעמקות בזוטות, כמו האוטובוס וכיו"ב, היא שולית לדעתי. יש אנשים שחוויות כאלו גם לא מתאימות להם (כמו שאפשר לראות מהתגובות). אגב, הפסקול נפלא לדעתי, וגם הבימוי טוב. גורם לך להשאר כלוא בתוך הסרט.
למען האמת, אני באמת פשוט רוצה לצאת ככה אחריו, לבדי.
חכה לי! אני רוצה לבוא גם.
גם לי הייתה התוכנית לברוח מהבית, להגר למדינות אחרות
לחיות כמעט לבד ולחיות על שכר מינימום, והיה לי מאוד קל להתחבר למעשיו של הגיבור ולהבין אותו, וזו הסיבה שהתעניינתי כל כך בסרט, אבל אני לא יכול להסתיר את האכזבה העצומה.
הנושא של הסרט מאוד חשוב לי ובדרך או אחרת מספר רעיון שחבתי עליו עוד קודם ומאוד רציתי סרט שמספר אותו, רק ש"עד קצה העולם" (או "אל הבר" או "אל תוך הפרא") היה שונה מאוד ממה שרציתי שיהיה.
קודם כול, הנופים היו מעצבנים, באמת, לא יפים ולא שום דבר, ופה, לפי דעתי, הייתה מפלה באמת גדולה, שנית, הפסקול היה מעצבן, שלישית, המשחק היה "רק" בסדר, וחבל. לצילום ולעריכה גם היה פוטנציאל עצום (לעזאזל, הסרט הזה מתרחש בטבע!) שלא מומש, והסוף משום מה לא היה טוב מספיק. ושלא תבינו לא נכון, נהניתי, אבל בכל זאת הרגיש כמו סרט מעייף שהיה יכול להיות הרבה יותר ממה שהוא באמת.
רק הזכירו לי, כי אני לא מצליח להיזכר, (ראיתי את הסרט מזמן), בסוף הוא מת מרעב או מפרי מורעל? וויקי מבלבלת במקום לעזור.
מה? והתגובה שלך מאז עוד לא סומנה ב'ספוילר'?
אתה חושף שם את הסוף בקול רם ובלי אזהרה.
מספיק עם הספוילרים האלו.
בערך כל מגיב שלישי המשתתף בדיון כאן חשף את סוף הסרט מבלי לטרוח ולסמן שההודעה שלו מכילה ספוילרים, ו/או לכתוב
בכותרת ההודעה או לפני החלק הרלוונטי.
עד עכשיו הוספתי את הסימנים, אבל כרגע מחקתי את ההודעה האחרונה שעשתה זאת, ומכאן ואילך כל הודעה שתכיל ספוילרים לא מסומנים בביקורת הזו פשוט תימחק.
תחשבו גם על מי שלא ראה את הסרט, בבקשה.
בתור מעריץ של פרל ג'אם, שמעתי על הסרט הזה כל כך הרבה לפני שנתיים וראיתי את אותו הויכוח בדיוק מתפתח בכל פעם שהנושא עלה, שכבר אז לגמרי יצא לי מכל החורים והוציא לי את החשק לראות את הסרט (חוץ מזה שהנושא לא מעניין אותי במיוחד).
מה שכן, הפסקול מעולה, וגם קצר מאוד (פחות מחצי שעה) מומלץ לנסות.
המלצה לכל מי שאהב את הסרט
וגם בעצם למי שלא אהב: "שנת הארנב", ספר מאת הסופר והעיתונאי הפיני ארטו פאסילינה, הוצאת עם עובד, תרגם רמי סערי.
רק לי הגיבור מזכיר סיפורי קדושים נוצרים? בעיקר את אלכסיס הקדוש*, למרות שהוא לא חזר הביתה, אולי בגלל ההורים.
*
http://www.catholic.org/saints/saint.php?saint_id=388
ביקורת מקסימה לסרט מקסים
כן ירבו!
הסרט משודר בתקופה האחרונה ב YES למי שמעוניין.
ושודר היום ומחר גם בהוט.
תגובה נהדרת, אני בהחלט מצטרף.
מצטער על הקטנוניות, אבל זה Hear Hear
ויש לי טריפל-וו:
כתבה מספר 4922
אתה כמובן צודק לחלוטין
טעות מטופשת, Hear Hear Indeed.
מוזר,
אתה לא הראשון שאומר את זה, אבל לא העליתי על דעתי שהוא יכול לעורר כל כך הרבה תגובות שליליות מאנשים.
כן - זאת נקודה שהפריעה גם לי
הוא הולך לאלסקה. כל הזמן הוא הולך לאלסקה. איזה כיף יהיה באלסקה. באלסקה יש טבע פראי וקר. איזה יופי באלסקה.
למה דווקא אלסקה? מצפון לארה"ב יש מדינה גדולה מאוד בשם קנדה. יש בה יותר טבע פראי וקר מבשש אלסקות. למעשה, כדי להגיע לאלסקה צריך לעבור בקנדה. אבל סופרטראמפ לא חושב לרגע לעצור שם – הוא צריך להגיע לאלסקה. למה? מה יש באלסקה שאין בקנדה – מלבד העובדה שהיא מדינה ששייכת לארה"ב, ולכן קיימת במציאות, בניגוד לשאר העולם?
מה יש באילת שאין באשקלון?
זה רחוק.
רחוק מאיפה?
כי ליטבתה זה דווקא די קרוב.
רחוק תודעתית.
כדי שחופשה תיתפס כחופשה, בריחה כבריחה, התנתקות כהתנתקות – אתה צריך להרגיש שיצאת, שעשית מסע. במובן הזה, המרחק של אילת הוא יתרון עצום, לא חיסרון, תיירותי; והמרחק של אלסקה הופך אותה ל"אלסקה!", משהו קסום, מסתורי וחלופי.
רק אם אתה שבוי במוסכמות של החברה.
וכשכל המטרה שלך היא להראות כמה שאתה לא מאמין במוסכמות של החברה, אבל אתה מתכנן את הטיול שלך לפי מיתוסים של סוכני נסיעות… בוא נגיד שאתה לא נשמע רציני במיוחד.
כמו כל אלו שהולכים לחפש את עצמם בהודו?
או כל אלו ששותים קוקה-קולה בשביל להיות מיוחדים?
או כל אלה שאחרי שנים של חיפוש עצמי מגלות שהייעוד שלהן היה להיות אמא במשרה מלאה?
מה לעשות, גם ההחלטות שאנחנו תופסים כהכי אישיות ומקוריות ואנטי-ממסדיות שלנו מוכתבות על ידי דימויים ותסריטים חברתיים שספגנו.
וואו, אתה מכיר מישהו ששותה קוקה-קולה בשביל להרגיש מיוחד?
נתק איתו קשר. עכשיו.
הסתייגות:
לא ראיתי את הסרט. אם הבמאי והתסריטאי מציגים את הגיבור כאינדיבידואל מוחלט שהוא *באמת* מקורי ו*באמת* יוצא דופן, ובכל זאת הם לא מסבירים למה דווקא אלסקה, אז זה באמת קצת מגוחך (לא מפתיע, אבל מגוחך).
כל הפואנטה של הסרט מצויה ביחס האמביוולנטי
של פן לגיבור שלו: מצד אחד הוא מלא אמפטיה כלפיו, ומצד שני, הוא לא מהסס להציג אותו כאידיאולוג מגוחך. זה ההישג של הסרט.
טוב לשמוע - עכשיו מתחשק לי לראות את הסרט.
לא מסכים- זו פרשנות שלך,
וגם אם נכון, זה בהחלט לא משהו שאפשר לזהות במבט ראשון. מה גם שפן, בכל הריאיונות על הסרט מביע הערצה גמורה לנער.
שוב לא מסכים-
לא ספרתי, אבל אני לא חושב ש*רוב* המגיבים דיברו על "טמבליותו" של הגיבור. זו אכן הייתה אחת הגישות, אבל אחרים, כמוני למשל, לא זיהו את התכונה הזו.
ת'שמע, אפשר להתווכח על זה כמובן, אבל אני אנסה לחדד את נקודת המבט שהצעתי בביקורת- סופרטראמפ הוא אדם שונה ממני ואולי גם ממך, ואני נוטה לקבל אותו ככזה. ברור שאם אני אשפוט אותו לפי הרציונל, אז אני בקלות יכול להוציא אותו מטומטם- אתה, ואחרים, עשיתם דווקא עבודה טובה בזה, והצלחתם באלגנטיות להראות את אופן המחשבה שלו בקלקלתו. אבל לטעמי, אדם שעושה צעד אמיץ כזה, שנמשך לאורך זמן, ולא מרפה- ראוי לצל"ש. לדעתך כנראה לטר"ש- וזה גם לגיטימי, אבל אני לא רואה איך זה מוציא את הרוח מהטיעון שהוא לא מטומטם, אלא חריג.
עכשיו הבנתי אותך,
עם דרך המחשבה הזו אני כבר יכול להזדהות.
מה שמפריע לי
עם חלק גדול מההתייחסות של המגיבים כאן לסרט (הנפלא) הזה, היא שהפרספקטיבה היא מאד אנליטית, מאד קרה. ככזו, אפשר לבקר את סופרטראמפ מן הסתם רבות.
הבעיה היא שהסרט הזה בכלל בכלל לא פילוסופי במהותו. הסרט לא בא להציג תמונת עולם ולתהות על קנקנה. הסרט הוא פסיכולוגי טהור וככזה, ברגע שמקבלים שאכן סופרטראמפ היה דמות בשר ודם, הסרט הופך להרבה יותר מעניין
זה נכון
וראוי להתייחס לסרט כך, אך אני מבין את אלה שקשה להם שלא לשפוט.
''אל תאמין לפרסומות. שתה ספרייט''.
(למי שלא זוכר – זו פרסומת אמיתית).
ופרסומת מצוינת.
ליתר דיוק - ''כשאתה באמת צמא - ספרייט''
נחשבת עד היום לאחת ההברקות בעולם הפרסום הישראלי.
לא הישראלי
האנטי-פרסומות של ספרייט ליוו אותו בכל העולם.
קראתי את הביקורת והלכתי לראות את הסרט!
אהבתי את הסרט מאוד! הדמות של כריס מאוד יפה בעיני- מן שילוב של דיכאון ויאוש מוחלט מחיים עם שמחה בלתי נגמרת…
זהו בהחלט סרט שגורם למחשבות…
הסרט הכי טוב שראיתי
הכל, כל פרט בסרט מדהים- הפסקול, התסריט, הסיפור, הנופים עוצרי נשימה. אפשר לראות את הסרט וכל פעם להתפעל מחדש. אהבתי
סרט ענק .
אין לתאר במילים את הסרט .
סוחף ומרתק .
כמות הדמעות שירדו לי בסרט , אדירה .
מישהו יכול להביא לי ציטוטים מהסרט ? באנגלית .
אני רוצה לכתוב אותם על קירות חדרי :)
סרט ענק .
http://www.imdb.com/title/tt0758758/quotes
אסיר תודה שצפיתי
אני גר בצד השני של העולם איפשהו, לבד. כבר מעל שנה, מסיבה כלשהי. זה כלל לא משנה.
כל מה שחשוב הוא שראיתי את הסרט הזה עכשיו, ולא הפסקתי לבכות. הסרט הזה עשה אותי מאושר, כמו ששנים כבר לא הייתי.
אני פשוט לא מבין איפה האיכות שאנשים מוצאים בסרט
גם אם נשים בצד את הסיפור המעצבן על דמות מפונקת ,מלאה בעצמה ובלתי נסבלת ונדבר על הצד הקולנועי, הסרט פשוט קיצ'י להחריד
הדמויות, המשחק, המוסיקה, הצילום… הכל כתוב ומבוצע בצורה כל כך דביקה וטרחנית.
סרט ארוך ומייגע עם דיאלוגים שלא היו מביישים את הולמרק.
מצטער, אולי פשוט פספסתי משהו אבל אני לא מצליח להבין איך הסרט מקבל ביקורות כל כך חיוביות.
כל יצירה מכילה בתוכה את התנופה שלו.
כל אדם פוגש יצירה מתוך התנופה שלו, ברגע בו הוא פוגש אותה.
כששתי אלו נעות באותו הכיוון, ומתאחדות לתנופה אחת, הסחף יכול להיות מסחרר. וקצת מסוכן.
וואו, איזה שיימינג.
כריסטופר היה בן 18\19. כמה אנשים כבר מגובשים בגיל הזה? כמה שטויות בחורים עושים בצבא ואח"כ נוסעים לחפש את עצמם בחו"ל בטרקים וטריפים? כמה מהם לא חוזרים בחיים מהשטויות האלה?
אפשר להגיד שזו דמות מטומטמת, לדעתי היא מאד אנושית, זה בדיוק הגיל שמפתחים אידיאולוגיות גדולות מהחיים, ורצון להתנתק מהעבר והחברה ולהתחבר למה שחשוב באמת, לטבע, לקיום. אני מכירה המון בחורים (ובחורות) כמו כריסטופר, שעברו כל אחד את המסע שלו, חלקם קיצוניים יותר, חלקם פחות. ברור שהסיפור שלו יוצא דופן, אבל יש בו רוח שנושבת בהרבה סיפורים אישיים אחרים, בעיקר בשנות העשרים המוקדמות, הרצון להשתחרר מהכל ולהתחיל מחדש. ואז, בשנות השלושים, מבינים שאין חדש תחת השמש :) אבל כל התגובות שקוטלות את כריסטופר על טמטום נראה לי מפרספקטיבה של גיל בוגר יותר. כי בגיל 19 אתה פשוט אומר "מגניב! קייאק! סוסי פרא! לעלות על רכבת נוסעת! אלסקה בייבי!!"
אם הסרט היה מוגש תוך כדי ביקורת של הדמות הראשית שלו, זה בסדר.
בפועל, וגם אם לא בכוונה, יוצא שהסרט מציג את הגיבור שלו כ,ובכן, גיבור, קדוש, שמה שהוא עשה היה חיובי. וזה לא אף אחד מהדברים האלה, אובייקטיבית. בסופו של יום יש לסרט הזה מלא מעריצים שרואים בו "השראה", כשהשראה זה הדבר האחרון שבנאדם כזה אמור להביא.
אני זוכרת שקראתי בזמנו
כתבה שעסקה בתופעה של אנשים שעשו בעקבות הסרט ״עלייה לרגל״ אל האוטובוס. הוא נמצא באזור מבודד ומאוד לא בטוח, והיו שמצאו את מותם בנסיון להגיע אליו. עלתה שם שאלה של אם להרוס אותו או להזיז אותו למיקום שונה כדי להפחית את הסיכון בהגעה אליו.
יש משהו מורבידי במיוחד במישהו שמצא את מותו בדרך כזו, שנותן לאנשים השראה לצאת למסע בו גם הם ייאבדו את חייהם.
בכל אופן ועם כל הכבוד, בז׳אנר ״האדם מחפש משמעות דרך התנתקות מהציוויליזציה״ אני העדפתי את Wild עם ריס ווית׳רספון.
לפני כמה חודשים מסוק אכן לקח משם את האוטובוס.
https://www.youtube.com/watch?v=ARSs1YRrWeg
אני באמת חושב שהדמות הראשית בסרט הזה היא נוראית
אין לי שום סימפתיה או הזדהות לאורך כל הסרט עם הדמות הראשית. אני חושב שהוא שמוק נפוח, אנוכי ונבזי. מעטים הסרטים ששנאתי את הדמות הראשית\גיבור עד כדי כך, למרות שמטרת הסרט הייתה לגרום לי להזדהות אתו ולהריע לו. כמובן שזה לא ראנט על הבנאדם שעליו הדמות מבוססת, אלא נטו על הדמות שהציגו בסרט. הדמויות היחידות שהזדהיתי איתם בסרט הם הוריו של הגיבור, שבהחלט לא הגיע להם הצער שהוא גרם להם. ממש ריחמתי עליהם.
כישלון גדול וסרט פשוט לא נעים לצפייה בכמעט שום מובן.