ביקורת: אי הכלבים

'אי הכלבים' הוא הסרט הכי אפל, הכי יפה והכי פוליטי של ווס אנדרסון עד כה.

נהוג לומר שכל הסרטים של ווס אנדרסון דומים, אבל "אי הכלבים" הוא דווקא שונה. כלומר, כל סימני ההיכר של הבמאי עדיין פה (שוטים סימטריים, דיבור מאופק רגשית, ביל מארי) אבל יש כמה דברים שגורמים לסרט הזה לבלוט כחריג בנוף כנגד שאר הסרטים שלו.

למשל – לראשונה אצל ווס אנדרסון, הגיבורים של הסרט הם לא אמריקאים. הסרט מתרחש ביפן, בעיר הבדיונית מגסאקי שם בעקבות "שפעת הכלבים" שמשתוללת ברחובות, ראש העיר מוציא צו שקורא לקחת את כל הכלבים ולזרוק אותם באי של אשפה מחוץ לעיר. ובגלל שהוא מנהיג דרך דוגמא אישית, הוא שולח את כלבו האישי ככלב הראשון שישלח לאי הנ"ל. כמה חודשים לאחר מכן, האחיין של ראש העיר, יתום אשר ראש העיר אימץ לאחר מות הוריו, מטיס מטוס זעיר לעבר האי במטרה למצוא את הכלב ההוא שראש העיר זרק לאי. חבורת כלבים שלא מבינה את רוב מה שהוא אומר יוצאת לעזור לו במשימה הזאת, ובינתיים השמועות על המסע של האחיין משפיעות גם על עולמם של בני האדם ומכאן הסיפור מתפתח לכל מיני מקומות הן בעולמם של הכלבים והן בעולמם של בני האדם.

למי שבא לסרטים של אנדרסון כדי להיסחף בתחושת פלא בעולם שהוא כמעט מציאותי אבל בעצם לא במעין אסקפיזם חמקמק שכזה, "אי הכלבים" יספק רק מחצית מהסחורה. כי בעוד ש"אי" הוא סרט חמוד על כלבים, הוא גם הסרט הפוליטי ביותר של אנדרסון עד כה. בניגוד לסרטים הקודמים שעסקו במשפחה, אהבה ומה שביניהם, "אי הכלבים" עוסק ברדיפה פוליטית של מיעוטים על ידי השלטון תוך כדי שימוש מושכל בתקשורת, שקרים ויחסי ציבור. המסר של הסרט (אם תהיתם, הוא נגד) נהיה קצת אירוני בהתחשב בייצוג של החתולים שיש בסרט, אבל ברמה הסיפורית זה עובד. אבל אנדרסון לא משאיר הכל לסיפור ומצליח להעמיק את הנושאים של הסרט על ידי בחירה אמיצה במיוחד בכל הנוגע לשפות.

בעיית השילוב של שפות שונות תמיד הייתה בעיה להוליווד, שרצתה לספר גם סיפורים שמתרחשים במקומות שלא דוברים אנגלית. כך נולד לו ז'אנר ה"גרמנים מדברים אנגלית במבטא בריטי" או "רוסים מדברים אנגלית במבטא רוסי שבור" שלשמחתנו הולך ונעלם מהעולם. במקומו, צץ לו מה שתמיד היה אמור להיות – ז'אנר ה"כולם מדברים את השפה שלהם, ולמטה יש כתוביות". אבל לאנדרסון זה לא מספיק, והוא לוקח את זה צעד אחד קדימה. מבינים אנגלית? אז אתם תבינו את הכלבים שמדברים. מבינים יפנית? אז אתם תבינו את היפנים כשהם מדברים. לא מבינים? חבל, כתוביות זה לחלשים.

אפילו בארץ, שבכל מקרה יש כתוביות, כיבדו את הרעיון הזה ותירגמו רק את החלקים באנגלית. הבחירה הזאת מחדדת נושאים של שפה ותקשורת וגורמת לחווית צפייה יוצאת דופן ששמה אותך בעולמם של הכלבים, בלי יכולת להבין על מה הבני אדם האלה מדברים. במקום כל הסרטים בהם בעלי החיים גם מבינים את הבעלים שלהם וגם אחד את השני, הבחירה הזאת גורמת לסרט להיות מקורקע קצת יותר: הם מבינים מילים מסוימים, או מחוות מסוימות שבני האדם אומרים, כמו כלבים – אבל לא את הכל.

חוץ מהיותו הסרט הכי פוליטי שלו עד כה,"אי הכלבים" הוא גם הסרט הכי אפל של אנדרסון עד כה. זה בא לידי ביטוי בנושאים שהסרט עוסק בהם, כמובן, אבל גם הדרך שבה הוא מספר את הסיפור שלו. ברוב סרטיו של אנדרסון, אין רוע – יש אי- הבנה בין אנשים. ב"אי הכלבים" יש רוע. וזה מצחיק. כי תמיד היה לאנדרסון הומור שחור מפוזר בסרטיו, אבל רק בסרט הזה "ואז הוא מת" נהפך לפאנצ'ליין. ובכלל, נראה שאנדסון השתכלל בסרט הזה בכל הנוגע להומור. למשל – בכתוביות של הסרט יש קרדיט לאנג'ליקה יוסטון על כך שגילמה "פודלית אילמת". נשבע לכם. אבל הדבר בא לידי ביטוי בצורה הברורה ביותר בבימוי של אנדרסון שגורם לכך שתזוזת מצלמה הופכת להרמה להנחתה, ופריים הופך לפאנצ'ליין. קצת כמו בסרטים המוקדמים של האחים כהן, יש משהו שמצחיק בצורה בסיסית באיך שדברים זזים או נראים בסרט הזה.

וכשהסרט לא מצחיק, הוא מרהיב. ומדי פעם הוא גם וגם. "אי הכלבים" הוא עוד הוכחה מנצחת לכך שבכל הנוגע לויזואליה, פשוט אין על ווס. זה הרבה מעבר ל"שוטים סימטרים" או "קלוז אפים" -  זה אנימצית סטופ-מושן מהממת וחלקה, עם שימוש מרהיב בצבעים ועם תשומת לב לכל פרט ופרט ברקע שגורמת לסרט לצפיית חובה על המסך הכי גדול שאתם יכולים למצוא.

אז מדובר בסרט פוליטי, אפל, מצחיק ויפהפה שהוא בלי ספק אחת מחוויות הצפייה הכי טובות שהיו לי בקיץ האחרון. זה לא שאין סיבות להתאכזב מהסרט – הבחירה של אנדרסון לעסוק בנושאים רלוונטים היא מבורכת, אבל היא פותחת אותו לים של ביקורת, כי בשנייה שאתה נוגע בפוליטיקה אתה פותח קופת שרצים: ייצוג הנשים בסרט, דמות הלבן המושיע וניכוס תרבותי כולם מושגים שמופיעים לא פעם בביקורות לסרט הזה, מה שככל הנראה היה נמנע אם אנדרסון היה ממשיך לצעוד בתלם שלו ולעשות משהו שדומה ל"מלון גרנד בודפסט" או "ממלכת אור הירח". אבל אני אישית שמח מאוד שהוא לקח את הצעד לכיוונים אחרים ולא עמד במקום ואם אתם מוכנים ללכת עם הסרט, הוא ייקח אתכם עד הסוף למשהו ייחודי לחלוטין: משהו שרק ווס אנדרסון, אחד הבמאים הטובים בתבל, היה יכול לעשות, אבל גם משהו שהוא שונה מכל מה שהוא עשה בעבר, שמראה שהוא מתפתח ומאתגר את עצמו מסרט לסרט.