ביקורת: ג'ון וויק 3

ג'ון וויק בא לכסח לרעים את התחת, וללעוס מסטיק - וממש לא נגמרים לו רעים לכסח להם את התחת.

בואו נתחיל את הביקורת כמו "ג'ון וויק 3", בלי לבזבז זמן על הסברים ונפנופי ידיים – יש מתנקש קטלני שקוראים לו ג'ון וויק, יש אנשים שרוצים להרוג אותו, הוא מעדיף להימנע מזה, יאללה מכות. בעיקרון, זה כל מה שאתם צריכים לדעת, וגם אם חוץ מהמשפט הזה לא תדעו על הסרט שום דבר לפני שתלכו לראות אותו – אתם תהנו ממנו.

זה לא שאין לסרט עלילה. יש ויש: בפעם הקודמת מיסטר וויק סולק משורות ארגון המתנקשים העולמי בו היה חבר עקב הפרת כלל מרכזי במיוחד, ועכשיו הוא צריך להילחם על חייו דרך כל העמיתים לשעבר שרוצים את הפרס הגדול שעל ראשו. בעולם המוכר אך המסתורי של סרטי ג'ון וויק, כל מוכר נקניקיות ברחוב הוא חבר בארגון רב הזרועות ורוצח שכיר בפוטנציה (בעצם מה בפוטנציה: בעולם הזה, לא רק שמוכר הנקניקיות הוא רוצח שכיר, בטח גם הנקניקייה עצמה היא חלק מהארגון), וג'ון הנרדף צריך להימלט פחות או יותר מכולם כדי למצוא דרך לחנינה.

בדרך הזו הוא יעבור עוד ועוד חלקים מוזרים יותר ופחות של העולם שחשבתם שאתם מכירים, ייפגש עם ידידה מן העבר בגילומה הקיק-אסי לחלוטין של האלי ברי, ויגיע למאהל בדואי משונה בנסיון להגיע אל הבוס הגדול של הבוסים הגדולים ולבקש את רחמיו. והוא כמובן יהרוג הרבה, הרבה, הרבה אנשים, בשלל דרכים יצירתיות, מצולמות היטב ומבוצעות להפליא.

למרות שהסרט יכול לעמוד בפני עצמו, יהיה נכון לשפוט אותו בהשוואה לסטנדרטים שהציבו הקודמים לו בסדרה, שלמען האמת, התחילה כמעט כבדיחה. "קיאנו ריבס הוא מתנקש שכיר שיוצא למסע נקמה כי הרגו את הכלב שלו"? באמת? ובכל זאת הסרטים זכו להצלחה רבה יחסית, בעיקר בגלל שתי סיבות: העולם שבו התרחש הסרט, מין יקום מקביל דמיוני בו יש ארגון גג של מתנקשים ורוצחים שכירים מכל העולם עם חוקים וכללים משלהם, והאקשן המדהים.

האקשן ב"ג'ון וויק" היה שונה מהאקשן ההוליוודי הרגיל. דבר ראשון, הוא היה מאוד ברור: הבנת תמיד מי החטיף למי, איפה ולמה זה גרם. המצלמה התעקשה שלא לרעוד אפילו פעם אחת. חוץ מזה, המכות והחבטות נעשו עם מחשבה – היתה השקעה עצומה בכוריאוגרפיה, קיאנו ריבס עבר אימונים מפרכים לפני הצילומים, והתוצאה היתה אקשן מענג מאד ונהיר מאד. אולי מסוגנן מדי, אבל מאד מהנה.

אם בכל זאת יש סיבה שלישית, היא כנראה השחקן שמוביל את הפרנצ'ייז. קיאנו ריבס זכה אמנם להרבה קטילות במהלך הקריירה שלו, אבל התפקיד של ג'ון וויק די תפור עליו. ג'ון וויק נראה גמלוני, אבל הוא קטלני בטירוף; יש לו מבע כמעט אפאטי על הפנים, אבל ניתן לזהות את הכאב שמאחור; והוא איכשהו מעורר הזדהות. ריבס אינו שחקן דגול, אבל לתפקיד הזה הוא אשכרה נולד (בהנחה שהוא נולד. זה לא שהבחור באמת מזדקן).

ואם מדברים כבר על שחקנים, הרי ש"ג'ון וויק 3" מתהדר בקאסט מרשים: חוץ מהאלי ברי, נמצאים בסרט גם איאן מק'קשיין (שחוזר מהסרטים הקודמים ומהנה כרגיל), אנג'ליקה יוסטון (שהתפקיד שלה אמור להיות משהו שמגלה קצת על ההיסטוריה של ג'ון, אבל זה לא כל כך עובד) ולורנס פישבורן, שהופיע גם בסרט השני כמין מנהיג של חבורת מתנקשי רחוב אליטיסטיים פחות מהשאר.

וכל החבילה המרשימה הזאת – העולם המסתורי, האקשן המסוגנן, השחקנים המגניבים – שמלווה את הזיכיון מהרגע הראשון שלו, מתחילה קצת לחרוק.

קחו למשל את רשת המתנקשים הסודית. אחרי שבסרט השני התוודענו לעוד ועוד חוקים וכללים שיש  לארגון הזה וזה עדיין החזיק איכשהו עמד, בסרט הנוכחי זה כבר מוגזם. העולם נהיה עוד יותר גדול, עם עוד יותר כללים, עוד אנשים ועוד מוסדות שצצים, וכל העסק הזה – שגם כך עמד על כרעי תרנגולת – מתחיל להתפרק. ככלל, אנחנו לא רוצים לדעת יותר מדי על דברים מסתוריים ומגניבים. היופי בדברים האלה הוא חוסר הידע, ו"ג'ון וויק 3" זורק יותר מדי דמויות וכללים חדשים מכדי שנוכל לא לנטפק את חוסר ההיגיון שמשתולל על המסך.

אבל, בסדר, עלילה, שתהיה קצת טיפשית, לא נורא – אנחנו באנו לראות אקשן. אז בואו נבהיר: האקשן ב"ג'ון וויק 3" מדהים. הוא עשוי מצוין. מה זה מצוין, פנטסטי: קיאנו ריבס יורה, חותך, בועט ומשסף באלימות מענגת לחלוטין, יצירתית ומספקת מאד. ישנה סצינת סכינים אחת שהיא אולי סצינת האקשן הכי מגניבה שאני זוכר מהשנים האחרונות. והיא מסתיימת בפאנצ'ליין של גרזן לראש.

ובכל זאת, עם כמה שהוא מדהים, אי אפשר שלא להרגיש שהאקשן כבר נהיה רפטטיבי בשלב מסוים, ואולי אפילו מוגזם. בסצינה אחת, אחרי הזכוכית החמישית שנשברה, שאלתי את עצמי האם יש לבמאי משהו נגד זכוכיות. ואז הוא שבר עוד עשר, והשאלה שלי כבר היתה מה יש לבמאי נגד זכוכיות.

אפילו סגנון-היתר של המכות הציק לי קצת. כולם אוהבים לקלל את טרנד המצלימה הרועדת, ומחמת סיבות מוצדקות מאד; אבל בשורה התחתונה, בביצוע נכון – מצלימה רועדת היא דרך מצויינת להכניס את הצופה לתוך ההתרחשות. יש סיבה שהטרנד הזה נכנס כל כך חזק. כשצופים במכות מהצד בסטטיות, אז נהנים מהכוריאוגרפיה, אבל חסרה תחושת ה'וואו' שהיתה לנו ב"זהות אבודה". והרי אחד מסרטי האקשן האולטימטיביים, "הפשיטה", הראה שאפשר גם וגם – היו בו שוטים ארוכים, אבל הבימוי הכניס את המצלמה לתוך האגרופים עצמם, ולא צפה בהם מהצד בממלכתיות מאופקת.

הנה דוגמה אחת: הרבה סצינות בסרט יזכירו לכם את סצינת השירותים מ"משימה בלתי אפשרית" האחרון. ייתכן שהן מתוכננות יותר טוב מהסצינה ההיא, אבל שם הייתי הרבה יותר במתח בזמן אמת מאשר בפעם השלושים ושש שג'ון וויק נאבק בחוליית המתנקשים התורנית. שלא לדבר על זה שלקראת הסוף של הסוף, התחלתי לתהות האם אנחנו באמת בסוף, וממתי ג'ון וויק הוא גיבור על חסין לפגיעות גופניות.

"ג'ון וויק 3" הוא אחלה סרט אקשן. נהניתי ממנו מאוד, ולמרות החסרונות שלו, יש לו גם הרבה דברים טובים: הדמות החדשה של האלי ברי היא כאמור חתיכת קיק-אס מגניבה, שמובילה גם לכמה בדיחות מוצלחות; יש פרט עלילתי קטן במערכה השלישית שנועד בבירור להתכתב עם 'חוק קליעת הרעים' המפורסם, וזה די משעשע; ושוב – הבימוי המוקפד והברור של סצינות האקשן נותן תחושה של צפייה במחול מבוצע היטב. וזה כיף.

אבל צריך לדעת מתי להפסיק. הסרט הנוכחי אינו האחרון בסדרה, ועם כל מה שכתבתי עד עתה, ניתן לסלוח לו על זה. יש עדיין איזשהו סיפור לספר. אבל אם הסדרה לא תסתיים בפרק הבא או תחליט על שינוי סגנוני עמוק, ג'ון וויק יגלה שמהפסגה אפשר רק לרדת.

תגיות: