ביקורת: עלייתה של ג'ופיטר

הקטסטרופה הבינכוכבית הזאת היא סרט ‏משמים, דברני, כבד, עמוס, מבולבל ומעוצב מאוד יפה

"אישתאר", ‏‏"באטמן ורובין", "הקרב על כדור הארץ". בהיסטוריה של הקולנוע יש סרטים ששמם הפך לסמל לכשלון טוטאלי – כלכלי, אמנותי, ביקורתי, מה שלא יהיה. אלה הסרטים ששמם מוזכר רק בתור בדיחה או אזהרה. ונדמה לי שבקרוב "עלייתה של ג'ופיטר" ישתלב יפה מאוד ברשימה הזאת.

‏175 מיליון דולר, זה – על פי הדיווחים ברשת – התקציב של הסרט הזה. ועל כך יש להוסיף עוד ‏מאה מיליון או יותר לשיווק והפצה, כמובן. דורות של אנשים עוד עשויים ללמוד את הסרט הזה ‏כמקרה מבחן לכישלון. איך אושר כל התקציב הזה לסרט הזה? האם אף אחד לא קרא את ‏התסריט? אף אחד לא ראה את הסימנים?‏

וסימנים דווקא היו. "עלייתה של ג'ופיטר" הוא סרטם של לאנה ואנדי וושאבסקי. ‏הוושאבסקיז, ‏שנראים כמו אנשים חביבים לאללה בחיים, הם יוצרים של להיט אחד: "המטריקס" לנצח יירשם על ‏שמם. אבל מיד אחריו הם נתקעו. הדבר הבא שהם עשו אחרי "מטריקס" היה המשכי "המטריקס". היה אפשר לפחות לצפות שהם ילמדו מהטעויות. לקבל עזרה איפה שצריך, כדי שהסרט הבא שלהם יהיה שונה. במקום זה הם עשו את ההיפך המוחלט. "עלייתה של ג'ופיטר" חוזר על כל הטעויות של המשכי ‏‏"המטריקס", ומייבא כמה טעויות גם מהפריקוולים הגרועים של "מלחמת הכוכבים". זה סרט ‏משמים, דברני, כבד, עמוס, מבולבל, חסר שנינות, חסר פאן, ומעוצב מאוד יפה.‏

מילה קוניס מגלמת את ג'ופיטר ג'ונס, בת מהגרים רוסיה ששוהה באופן בלתי חוקי בארצות ‏הברית, מנקה שירותים לפרנסתה וחיה בדוחק עם משפחה לחוצה, עד שמתברר לה שהיא בעצם ‏מלכת היקום (כאילו, ליטרלי). בינתיים, בחלל, שלושת יורשי העצר של מלכת היקום הקודמת סוחרים זה עם זה ‏בפלנטות שבידיהם: כדור הארץ שייך לבכור שבהם, אבל אחד מהאחרים רוצה אותו, והוא שולח ‏אליו ציידי ראשים שנראים כאילו הם יהיו דמויות משמעותיות אבל בעצם הם לא. את ג'ופיטר ‏מנסים לתפוס חייזרים פסיכוטיים קטנים בשם "שומרים" שנראים כמו הכלאה בין "אפורים" ‏לצ'יוואווה, אבל לעזרתה נחלץ קיין ווייז (צ'אנינג טייטום), שהוא הכלאה גנטית בין איש וזאב כי ‏החייזרים יכולים לעשות דברים כאלה דרך אגב והוא שרת בצבא של אחד מהם אבל עזב כי הוא ‏נשך מישהו ויש לו מגפיים מעופפים ויש גם זוחלים מכונפים שנראים כאילו יצאו מ"רומח הדרקון", ‏ומדי פעם, משום מה, פיל. זאת לא העלילה. זה אפילו לא תקציר של העלילה. אלה רק כמה ‏מהנפשות הפועלות בסמטוכה הכללית של הסרט, שמעמיס כל כך הרבה מושגים, שמות, נהלים, ‏היסטוריה, מנהגים, פרוצדורות וסוגי חייזרים, שהדמויות נדרשות לספק הסברים ואקספוזיציה ‏אפילו עמוק לתוך המערכה השלישית של הסרט – ועדיין קשה לעקוב אחרי מי שעושה מה ובשביל ‏מה.‏

דבר אחד שברור הוא שהיקום של "ג'ופיטר" מאוד מסודר ופועל על פי נהלים. עלילות שלמות ‏מתנהלות בחיפוש אחר היתרי בניה והמקבילה החללית לטופס ירוק. מעטים הם הסרטים שמקדישים כל כך הרבה תשומת לב לחתימה הנכונה על המסמך הנכון. אנשים עומדים ומסבירים זה ‏לזה דברים, לאט ובזהירות. הרעיון של הסרט לגבי סיקוונס קומי להקלת המתח הוא קטע שעוסק בבירוקרטיה בינכוכבית, כי זה בדיוק מה שרציתם לראות כשהלכתם לסרט הרפתקאות, נכון?

אני מחזיק בדעה שמילה קוניס היא, באופן כללי, די סבבה. אבל היא מגלמת כאן את ג'ופיטר, דמות נטולת כל רמז ‏לאופי, שלאורך כל הסרט לא עושה שום דבר משמעותי חוץ מלהחליף בגדים, ומדי פעם ליפול ‏ממקום גבוה כלשהו כדי שאיש הזאב המעופף יציל אותה (דבר שקורה כל כך הרבה פעמים שהיא בעצמה בטח כבר מייחלת שפעם אחת הוא לא יתפוס אותה, רק בשביל הגיוון). טייטום נחשב אולי פעם לחתיך ריקני, ‏אבל מאז הוא כבר הפגין הופעות קומיות משובחות ב"רחוב ג'אמפ" והופעה דרמטית עם ריח ‏אוסקרי ב"פוקס-קצ'ר". עכשיו כבר ברור שהוא שחקן בעל יכולת – אבל לא כאן. את המשחק שלו ‏היה אפשר להגדיר כ"עצי" אם זה לא היה מהווה עלבון כלפי גרוט. הרגעים המביכים ביותר הם ‏כשהשניים האלה אמורים להפגין חיבה זה לזה. שני רובוטים המקריאים זה לזה את תחזית מזג ‏האויר בשפלה ולרגלי ההר היו מפגינים יותר מתח אירוטי ורומנטיקה משני השחקנים הלוהטים ‏האלה.‏

ומצד שני: אדי רדמיין. זה כבר סיפור שונה לגמרי. רדמיין (אותו שחקן שמועמד לאוסקר ממש עכשיו על "התאוריה של הכל", שבו הוא מדהים) לא מסתפק, כמו השחקנים שמסביבו, בהופעה של קרש, אלא עושה את ‏ההיפך המוחלט: אובר-אקטינג ברמה שיכולה להמיס טיטאניום. כל שורה ושורה שלו בסרט נאמרת או בלחישה ‏צרודה, או בצרחה היסטרית. הוא כל כך מוגזם וכל כך גרוע שהוא הופך בקלות לדבר המבדר ‏ביותר בסרט.‏

עוד דבר שהוושאבסקיז לא טובים בו, בלשון המעטה, הוא הומור. הסרט מתייחס לעצמו ברצינות ‏משמימה. נראה שמישהו ניסה לתקן את המעוות וסיפר לוושאבסקיז שהקהל צריך גם לצחוק מדי ‏פעם, אבל הם לא באמת הבינו את המושג: הם מתייחסים להומור כמו אלן טיורינג ב"משחק ‏החיקוי". מדי פעם הם מכניסים איזו שורה שעשויה להתאים להגדרה של "בדיחה", כפי שהיה ‏מפרש אותה חייזר, וקשה להחליט האם הם באמת התכוונו להצחיק או שזה היה סתם טקסט גרוע ‏להדהים.‏ "אני אוהבת כלבים" היא דוגמה טובה.

ולמרות כל זה, למרות שהסרט הזה לא יכול להתקרב להגדרת "סרט טוב" בשום צורה, ישנם דברים שאותם הוושאבסקיז תמיד עשו טוב – ואותם הם עדיין עושים טוב. סצינות האקשן אמנם לא ‏מציעות שום דבר מהפכני כמו הבולט-טיים ב"מטריקס", אבל הן דינמיות, תלת-מימדיות – אנשים ‏נעים כל הזמן מעלה ומטה, ולא רק על המישור – ויפות. יש גם כוכבים יפים, חלל יפה, ספינות חלל ‏יפות ותלבושות מוזרות מאוד (ויפות). מהרגע שהוושאבסקיז התחילו לעצב את הסרט, הם פשוט ‏לא הפסיקו: נראה כאילו עבדו עליו שישים ארט-דיירקטורים עם סגנונות שונים, ולוושאבסקיז לא ‏היה לב לוותר על העיצוב של אף אחד מהם. לכן הסרט מלא ודחוס ב… דברים: בגדים מטורפים ‏וחייזרים משונים ומכונות ביזאריות. בהרבה סצינות עומדים ברקע ניצבים שאינם אומרים מילה ‏ואין להם שום תפקיד בסרט מלבד לדגמן משהו שנראה כאילו ז'אן פול גוטייה שירבט אחרי ערב ‏ארוך שכלל הרבה חומרים לא חוקיים, ובאמצע, משום מה, יש פיל.

זה אולי לא הוגן, אבל פשוט אי אפשר שלא להשוות את "עלייתה של ג'ופיטר" ל"שומרי הגלקסיה" – ‏גם הוא סרט הרפתקאות בינכוכבי צבעוני עם המון דמויות, תרבויות, עולמות ויחסים מורכבים ‏בינהם. בשנ הסרטים יש אקשן מוצלח. שניהם מעוצבים יפה. אבל ההבדל הוא שב"שומרי ‏הגלקסיה" היה גם פאן, הומור, שנינות ודמויות כתובות מעולה, אפילו אם הן לא אומרות יותר ‏משלוש מילים. כל דקה אקראית עם סטאר-לורד היא מבדרת משעתיים עם ג'ופיטר – לכן "שומרי ‏הגלקסיה" הוא אחד הסרטים המבדרים ביותר של השנה האחרונה, ו"עלייתה של ג'ופיטר" הוא ‏קטסטרופה בקנה מידה גלקטי.

‏(וברצינות, מה היה הקטע עם הפיל).‏


פורסם במקור בוואלה