ביקורת: ליגת הצדק

"ליגת הצדק" מציג את גיבורי העל של די.סי. כגיבורים שמאמינים בבני האדם ובכך שכדאי להגן עליהם. איזה שינוי מרענן.

אז ככה: הולכים להשמיד את כדור הארץ, ובאטמן קצת מתנגד לרעיון אז הוא הולך ואוסף ארבעה אנשים בעלי יכולות מיוחדות כדי להקים קבוצה, שרק בנדיבות רבה אפשר לקרוא לה "ליגה" (מצד שני, בסרטי קומיקס "עידן" הוא שבוע, אז הכל הגיוני). זהו. זאת העלילה של "ליגת הצדק". זה מטומטם ופשטני ומרגיש נורא דל אחרי כל הסרטים המסובכים האחרונים, ואני נורא נהניתי מהסרט הזה. וכן, אני שומע אתכם עד לכאן, אני נשבע: "באמת? באמת יהונתן? אתה עושה חיים קשים ל'תור: ראגנארוק' שהיה אולי הסרט הכי טוב של מארוול בשנתיים האחרונות ואז הולך ונהנה מ'ליגת הפאקינג צדק'? עם השוטים על התחת של גל גדות? עם הבדיחות שלא עובדות? עם הנבל הגנרי והמשמים? עם הכימיה המוזרה בין חברי הצוות? עם חוסר ההיגיון העלילתי המשווע? עם צוות השחקנים הגדול הרבה יותר מדי שלא ניתן לו לעשות כלום? זה הסרט שאתה חושב שהוא בסך הכל כיפי מאוד? מה לא בסדר איתך, בן אדם?" .

ונו, אני לא יודע! אני לא עושה את זה בכוונה, אני נשבע. אני לא הולך לסרטים, מנחש מה הקהל הרחב יגיד ואז חושב אחרת. אני פשוט שבור מבפנים או משהו. אז בואו נסכם, קודם כל, שמרבית הקהל הרחב חושב כנראה ש"ליגת הצדק" הוא סרט לא משהו. סביר במקרה הטוב. פרווה. פושר. לא ההמשך ל'וונדר וומן' שהעולם רצה, אבל גם לא ההמשך ל'באטמן נגד סופרמן' שהעולם חשש ממנו. כך שכנראה שזאת תהיה גם הדעה שלכם, וקחו את זה כתור ההמלצה או האזהרה שאתם מחפשים מהביקורת הזאת. ואחרי שסיכמנו את דעת הרוב, בואו אנסה להסביר לכם מה אני די אהבתי בסרט הזה, שגרם לי ליהנות ממנו.

זה מתחיל בכך שהסרט מביא משהו למסך שהיה ב"וונדר וומן", וכאן הועצם ומורגש לכל אורך הסרט, מדי פעם לרמת אבסורד: הגיבורים בסרט הזה אוהבים את כדור הארץ, ורוצים שהאנושות תתקיים. זה נשמע אולי ברור מאליו, אבל כשרואים הרבה מסרטי גיבורי העל האחרונים זה לא תמיד ברור כל כך. יש ציניות גדולה בכל הסרטים של התקופה האחרונה, וגם אם גיבורי העל מצילים את כדור הארץ, זה תמיד מתקשר לאיזה מסע אישי גדול יותר, או משהו שהם עושים מתחושת שליחות ולא כי הם באמת פשוט רוצים שהאנושות לא תיכחד. כאן המצב שונה: הסרט מאמין בכדור הארץ ובתקווה והוא כל כך מאמין בזה שהסרט צועק בכל הכוח "תקווהההההההההההההההה תקווה זה טוב איזה כיף זה תקווה תקווה תקווה תקווה דוד תקווה תקווה" וזה אומנם מגוחך, אבל זה עושה את העבודה. לא שהסרט גורם לך להאמין במין האנושי, אבל הוא גורם לך להאמין שהגיבורים בו מאמינים במין האנושי. אין בסרט הזה, בניגוד לסרטי התקופה האחרונה, תחכום: אין נבלים אנושיים, או אפילו מיני-נבלים אנושיים, או אזור אפור או כל דבר כזה או אחר. יש טוב, ויש רע ובני אדם והגיבורים שלנו זה טוב והנבל זה רע. אחרי "מלחמת האזרחים", "וונדר וומן", "השומרים" ושלל סרטי מארבל אחרים בהם הנבלים הם בני אדם, דמויי אדם או אפילו הגיבורים עצמם, יש משהו נחמד בפשטות הזאת. יש רשע, וצריך להרביץ לרשע הזה. הבה נרביץ לו עד שהוא לא יהיה יותר.

הפשטות הזאת בולטת בכל הסרט – אין כאן מסע אפי של דמויות, ולמען האמת אין כאן כמעט מסע של דמויות בכלל. רוב הדמויות מקבלת קצת בטחון עצמי לאורך המסע, אבל שם זה נגמר. הסרט אפילו לא טורח לשחק עם הדינמיקה של הקבוצה. יש לזה יתרונות, כי עוד סרט של "קבוצת גיבורי על שצריכה ללמוד להסתדר ואז נפרדת באמצע ואז חוזרת" ואני אשתגע. אבל זה גם יוצר מצב מוזר כזה של חמישה אנשים עם אותה פונקציה פחות או יותר (להרביץ לדברים). אין כאן, כמו בסרטי "אושן", את האחד שמתמחה בפיצוצים, וזה שיודע לבשל, וזה שממש מבין בקולנוע דני משנות ה-30. כולם יודעים לעשות הכל, ופשוט מתאמים ביניהם מי יעשה מה, רוב הזמן.

זה נותן אפשרות לבחון את הקבוצה בצורה שווה, יחסית: אקווהמן הוא בבירור, נכון לעכשיו, החוליה הפחות מעניינת בגיבורי העל של היקום הזה. נראה שאפיון הדמות שלו נעצר ב"ג'ייסון מומואה", והוא מקבל מעט מאוד סיפור רקע (הוא מאטלנטיס, מתברר. זהו). באטפלק עדיין נראה כאילו הוא לא ממש רוצה להיות כאן, וזה מאכזב קצת כי הוא הגיבור המרכזי בסרט ובא לך שלגיבור המרכזי בסרט יתחשק להיות בסרט שהוא נמצא בו, אבל זה גם נותן גוון מעניין לבאטמן הזה של "אני לא ממש מתחבר למה שאני עושה" – לא הבאטמן נחוש המטרה של כריסטיאן בייל או קודמיו, אלא משהו קצת דהוי יותר ועייף יותר. וונדר וומן של גל גדות מגניבה, ואחרי שני הסרטים האחרונים בהשתתפותה זה כבר לא מפתיע, אבל מכיוון שלא נותנים לה משהו מיוחד לעשות כאן – וכמה מהשורות שהיא נאלצת להגיד ממש מביכות – היא בסך הכל בסדר.

סייבורג הוא הפתעה נעימה, והתגלה כדמות בעלת אופי וייחוד, אבל הדמות הכיפית ביותר היא הפלאש בגילומו של עזרא מילר – דמות חסרת בטחון שרק עכשיו מצטרפת לליגה של הגדולים ולאט לאט בונה את הבטחון שלה. הנבל של הסרט הוא סטפנוולף, בעל הכוח המרושע של לגרום לך לשכוח מקיומו כשהוא עדיין נמצא על המסך. אני בטוח שיש לו סיפור רקע עמוק ומרתק בקומיקסים, אבל כאן זה נראה כאילו הוא נפל לערימה רדיואקטיבית של קלישאות נבלים כדי ליצור את הנבל הנשכח בתבל.

אבל מה לגבי כל הניסיונות של הסרט – להבדיל מקודמיו בעולם של DC – בהומור? אתם אולי שואלים. אז זהו ש… חיבבתי אותם. "חיבבתי" זה לא אומר שצחקתי. כי לא צחקתי. אני נורא אופתע אם מישהו באמת צחק מיותר מ-10% מהבדיחות בסרט. אבל הסרט גרם לבדיחות הלא מצחיקות שלו להרגיש לא כמו ניסיונות של הסרט להיות מצחיק, ויותר כמו הדבר שסביר שהדמות הזאת תגיד כרגע, אפילו שזה לא מצחיק ממש. הקטע זה, שבמארוול למשל, כולם מגניבים. זה התחיל עם "איירון מן" ונמשך עם הוידון-יפקציה ב"הנוקמים" שם כל גיבורי העל צריכים להתחרות על מי נותן את הפאנץ' ליין הכי מגניב ושנון כי כולם מגניבים ושנונים. בסרט הזה, כל הגיבורים הם לא כאלה. מדובר בקבוצת אנשים שלא ממש יודעת לתקשר עם בני אדם אחרים, והבדיחות שלהם מרגישות כמו בדיחות של אנשים שלא ממש מתקשרים עם בני אדם אחרים. הם מגניבים כמובן, אבל הם לא שנונים. כל אחד מהם הוא מתבודד או דחוי חברתית בדרכו, ולכן הגיוני שהבדיחות שלהם יהיו קצת מעפנות. לאלפרד ניתנו, למשל, שלל בדיחות-אבא על כך שבאטמן צריך חברים, וההרגשה היא שהן נובעות מהדמות המרירה של העוזר האישי שכבר שנים מלווה את האדון שלו ובא לו שהוא קצת ייפתח לבני אדם אחרים. זה לא מצחיק. בכלל. אבל זה הולם את הדמות שלו, וזה הופך את הסרט לחוויה נעימה יותר.

וכל זה מוביל אותי לתחושה הסופית ממנה יצאתי מהסרט: הרגשתי שאני רואה, אחרי הרבה מאוד זמן, ואולי לראשונה – סרט קומיקס. לא סרט גיבורי על שמבוסס על קומיקס, ולא סרט שמבוסס על סיפור ספציפי או נובלה גרפית. אלא ממש משהו שיצא מחוברות הקומיקס. הרי סרטי גיבורי העל כולם עד עכשיו לקחו את האלמנטים של גיבורי על והפכו אותם לסרט. "איירון מן" זה סרט נהדר, אבל קשה לדמיין אותו כחמש חוברות קומיקס שמארבל מוציאה. "ליגת הצדק" לעומת זאת, מרגיש בדיוק ככה – לטוב ולרע. הפשטות של העלילה, חוסר העלילה לדמויות בטווח רחוק, חוסר העקביות בנוגע לעלילה שהייתה קודם מצד אחד ומצד שני הרפרנסים שנראים כאילו עוד שנייה הולכת לצוץ קופסה בתחתית המסך ועליה כתוב "[* כפי שקראתם ב"וונדר וומן", גיליון 518 – הערת העורך]". אני לא בטוח שזה דבר רצוי – מה שעובד במדיום אחד לא בדיוק עובד במדיום אחר, אבל בשבילי זה בהחלט הייתה חוויה נעימה. מדובר בסרט שלא קופץ מעל הפופיק ומדבר על דברים שהוא לא מבין בהם, שלא הופך לקומדיה שטותית ולא חושב שהוא נושא מסר עמוק ורציני – לסרט יש אינטרס אחד, וזה שהגיבורים יעשו פאו פאו לנבל ולמפלצות שלו. והם עושים. יופי.

האם מדובר בסרט *טוב*? כנראה שלא. אם תשחקו איתי במשחק "1001 דברים מטומטמים, חסרי היגיון, מעליבים ומעצבנים שנמצאים ב'ליגת הצדק'" אני לא אלחם בכם וכנראה אפילו אוסיף כמה משלי. לא סרט השנה, ואפילו לא סרט גיבורי העל הכי טוב של השנה (בשבילי זה "ספיידרמן", בשביל הקהל הרחב אני מניח שמדובר ב"תור", "לוגאן" או "וונדר וומן"), אלא מסוג הסרטים ש(רוב) החסרונות שלו נדמו לי כיתרונות שהם חלק מהקסם שלו, וזה גם משהו.


תשובות לשאלות נפוצות: התלת מימד לא נחוץ, ויש שתי סצנות בונוס – אחת באמצע הקרדיטים והשנייה בסופה.