ביקורת: סוף הדרך

דרוש חבר לצפייה בסוף העולם.

עולם האנימציה, וספציפית הסאטירה המצוירת, נמצא במקום מוזר. הסדרות הישנות שהתקוממו פעם נגד הממסד הן עכשיו הממסד שיוצאים נגדו (היי, משפחת סימפסון), חלק מהסדרות החדשות מעדיפות לדכא את הצופה כדי להעביר את המסר מאשר להצחיק אותו (היי, בוג'ק הורסמן), ובגדול לא נראה שיש עדיין ממש ביקוש לאיזו סאטירה "חדה ונוקבת" שמראה לאנשים מה זה ושוחטת פרות קדושות. הסאטירות שיש נוגעות בנושא מאוד ספציפי (היי, פה גדול), וגם אם יש סדרת סאטירה חדה באנימציה, במהרה המעריצים גורמים לה להיראות כמו הדבר הכי מעצבן בעולם (היי, ריק ומורטי). וחוץ מזה, יש פשוט יותר מדי! איך אפשר לעמוד בקצב הזה?

בישראל, מן הסתם, זאת פחות בעיה. כל סדרת סאטירה מצוירת ישנה שהייתה לנו הסתיימה אחרי עונה אחת (היי, מ.ק 22) ומדי פעם גם זאת הייתה עונה אחת יותר מדי (היי, סלב'ס). מדובר בפער מאוד מוזר, בהתחשב בכמות המ-ט-ו-ר-פ-ת של אנימטורים מוכשרים שיש במדינה הזאת (היי, רשימה של אנשים שאם אני אתחיל לנקוב בשמם אני לא אסיים ואני ארגיש ממש רע כי אני מכיר בערך חצי מבצלאל בשלב הזה איכשהו) אבל נראה שהרשת באה לסתום את החור הזה ולספק לנו אנימציה סאטירית טובה בעברית. ובעוד שניר וגלי קצת "ארץ נהדרת" מדי כדי שנדון בהם פה ו"משפחת שווץ" רק פרק אחד מדי כדי שנעשה זאת, יש סדרה אחת שבהחלט ראויה לדיון ולהערכה – "סוף הדרך".

"סוף הדרך" עושה את הטריק הכי ישן בדיסטופיה – ללכת לעתיד כדי לדבר על ההווה. למרות התרחיש המבהיל של ירושלים לאחר פצצה גרעינית, אנחנו מגלים לאורך הסדרה שמעט מדי השתנה. שוק הדיור הוא אותו שוק נורא (גם אם הוא עבר למערה), האוטובוסים עדיין מאחרים (גם אם עכשיו מחכה לידך פינגווין עם ראש אנושי מגן החיות התנכ"י), חברות הייטק הן עדיין שוק בשר (גם אם באופן קצת יותר מילולי) ושירות לקוחות זה עדיין זוועה (אין פאנץ'). הפצצה הגרעינית לא גורמת לדמויות בסדרה להתחיל לפתח איברים נוספים, לאבד שיער או לבכות על מר גורלם כמו איזה "כשהרוח נושבת", היא בעיקר הזדמנות לדחוף נאצים על פילים ודולפינות עם קסדות על הראש כמו, ובכן, כמו תוכניות סאטירות מטורפות של שנות האלפיים.

כל פרק נפתח עם אותה מוטיבציה שאינה הולכת לשום מקום: ירדן וכנרת מחפשים את אחיהם הקטן, נפתלי, שהלך לאיבוד אחרי הפצצה. אבל מכיוון שמדובר בשני בני נוער טמבלים עם יכולת ריכוז אפסית, כל פרק הם מוצאים את עצמם במקום אחר: בית חולים, בסיס צבאי נטוש, בקרב על הכנסת ועוד. המשכיות רבה אין פה. גם לא הגיון. למי אכפת, זה מצחיק. 

רוב הקסם של הסדרה, יש להגיד, נובע מהמבנה שלה. בפרקים קצרים במיוחד, היא יודעת בדיוק מתי להיכנס ומתי לצאת, ולא משאירה חלל מת או עודף על דברים כמו "פיתוח דמויות" שמכבידים סיטקומים אחרים. במיומנות מרשימה, בחצי דקה הראשונה לרוב מובהר לחלוטין מה הקונפליקט בפרק, מי עומד באיזה צד, ואז יש איזה חמש דקות לראות איך הכל משתבש בכל הדרכים האפשריות, תוך כדי עקיצות על שלל מחלות ובעיות שיש בתרבות הישראלית. אין שומן עודף, אין בדיחות שחוזרות על עצמן רק כדי להפוך לקאצ'פרייז, ואין בדיחה אחת ארוכה שמטרתה להבהיר את עמדת היוצרים בנוגע לכך או כך. 

ואולי בעצם, מכאן נובע כוחה של הסדרה – מהיותה סאטירה, נשכנית, וברובה א-פוליטית. בימים שבהם נראה שסאטירה היא או תעמולה בוטה או כל כך חסרת שיניים שבקושי אפשר לזהות אותה כסאטירה, אצל "סוף הדרך", המצב שונה. אי אפשר להחמיץ את התלונות שיש לסדרה על החברה, אבל קשה לשייך אותן לאיזה עמדה מפלגתית או פוליטית חד משמעית. למיטב ידיעתי, עדיין אין מפלגה שחרטה על דגלה טיפול בפרות רצחניות. השילוב בין האיגיוני לחברתי מצליח להצחיק ולמשוך הלאה בין פרק לפרק ולהיות הפסקה רעננה בכל יום, ובטח שביום מבאס – מצרך שיש לא מעט ממנו, לצערנו. 


ולמי שרוצה לראות את הסדרה על מסך גדול, ביחד עם שיחה ארוכה עם היוצרים וקצת הצצה ל"מאחורי הקלעים" – ביום חמישי הקרוב, 15.8, סינמטק הרצליה – תהיה לכם הזדמנות לעשות זאת. עוד פרטים כאן