נאום המלך

קשה להתייחס לסרט הזה בלי להתייחס לאוסקר. בתור סרט הוא אחלה, בתור אוסקריסט - לא משהו

הדבר הראשון ששמעתי אי פעם על "נאום המלך", כשהוא רק הגיח כדרכם של סרטי איכות לסיבוב פסטיבלים, היה שהוא עשוי להיות מועמד לאוסקר. בהמשך הגיעו ביקורות אחרות, מפורטות יותר, שבהן נאמר שזה סרט טוב ובלי ספק מתחרה חזק על האוסקר. הוא הופיע כל הזמן בסמוך לראש תחזיות האוסקר של המומחים לעניין, ובסופו של דבר הגיע לארץ בדיוק יומיים אחרי הכרזת המועמדויות לאוסקר, כדי שאפשר יהיה לכתוב על הפוסטר בדיוק לכמה פרסי אוסקר הוא מועמד (12).

כל זה גורם לי להרגיש קצת לא נעים כלפי "נאום המלך". היחס אליו הוא כמו לילד עם הורים אובססיביים שרשמו אותו לאוניברסיטה עוד בהיותו עובר ומאז מעריכים אותו אך ורק על פי הציונים שהוא מקבל, כשהם שוכחים לגמרי שחוץ מרצף של גיליונות ציונים יש להם גם ילד. אני רוצה ללטף את ראשו של "נאום המלך" ולהיות החבר היחיד שלו בעולם שיתייחס אליו כסרט, ולא כמכונת אוסקרים. אני אהיה היחיד שידבר איתו בלי להזכיר בכלל את שאלת סיכוייו באוסקר והוא יאהב רק אותי. אחרי הכל, האוסקרים יעברו עוד חודש, ואחרי שהוא יזכה או לא יזכה, עדיין יישאר פה סרט שאפשר לצפות בו בפני עצמו, לא?

אבל אני לא יכול לעשות את זה. גם אני לא יכול להתייחס ל"נאום המלך" בלי להזכיר אוסקר.

מכיוון שהחיים מחקים את האמנות ולהיפך, גם הסרט עוסק באדם שצריך להתמודד עם ציפיות גבוהות, אם כי ספק אם הציונים שלו מאוד מעניינים מישהו. אתם אולי מכירים אותו בתור ג'ורג' השישי, אבל בעצם קוראים לו אלברט. ברטי בקיצור, אלברט פרדריק ארתור ג'ורג' בגירסה המלאה. ברטי נולד במצב מאוד נוח, תאורטית, לפחות: כבנו השני של מלך שהוא גם רחוב מפורסם בתל אביב, הוא נסיך של ממש על כל העושר המשתמע מזה, אבל אינו צפוי להיות מלך על כל האחריות המשמעת מזה. לרוע מזלו, אחיו הגדול של אלברט התברר כבלתי-מליך בעליל. ולעוד יותר רוע מזלו, אלברט פרדריק וכו' סבל מגמגום קשה כל כך שהיה לוקח לו מלוא ארכו של סרט באורך מלא לומר את השם המלא של עצמו.

זאת נשמעת כמו התעסקות בקטנות: למי אכפת אם לאיש יש פגם בדיבור כשיש פה אימפריה לנהל? אבל כשהמדינה נכנסת למלחמת העולם השניה, העם צריך מנהיגים חזקים שיתנו לו השראה. מלך שפותח נאום ב"אה-נה-נה-נה-נה-נחנו נ-נ-נ-נ-נ-צח" לא משרה ביטחון רב. אחרי סידרה של טיפולים כושלים, אשתו ההלנה בונהם קארטרית הפנתה את אלברט לליונל לוג, מרפא בדיבור עם כמה רעיונות רדיקליים לזמנו, כמו למשל שעישון לא טוב לריאות ושגמגום היא בעיה שנמצאת בראש ולא בפה.

הרבה מהסרט קורה בין ארבעה קירות ושלושה שחקנים. וזה מספיק, כשהשחקנים המדוברים הם קולין פירת', ג'פרי ראש והלנה בונהם קארטר (שנראית מופתעת בדיוק כמוכם מכך שלשם שינוי היא מופיעה בסרט עם תספורת שפויה). הסרט הוא כל מה שאפשר לצפות מכזה שמתהדר בתואר "בריטי": מכיל פעמים רבות את צירוף המילים "הוד מעלתך", עם תסריט מלוטש היטב, הרבה הומור יבשבש ושחקנים שיודעים לעשות הרבה עם מחוות קטנות. עם כל אלה, הסרט היה יכול להיות גם דרמה ב-BBC, הצגה בתיאטרון הסימטה או תסכית רדיו, אבל הוא לא שוכח שהוא גם סרט. כשאלברט לא בטוח בעצמו, הוא לא מסוגל להגיע אפילו למרכז הפריים, ובמקום זה דחוק בפינה. בהזדמנויות שבהן הוא נאלץ לדבר לפני קהל, הצילום ממחיש את האימה שארוע כזה מטיל עליו.

אז, סרט טוב מאוד, בעיקר לכל מי שחובב בריטיות כללית, גם אם לא חובה לראות אותו על מסך גדול. אבל, סליחה, אני חייב להתייחס לאוסקר.

הבעיה היא שכמה שהוא סימפטי, אני לא חושב שאני אזכור את "נאום המלך" בעוד שנה. אני לא בטוח שאזכור אותו גם בעוד חודש. הוא לא מחדש שום דבר, הוא לא רלוונטי היום יותר מבכל שנה אחרת, הוא לא מרגש עד דמעות ולא מצחיק עד דמעות. הוא מאוד נחמד, אבל יש לו כמה מתחרים שהם יותר מנחמדים. אם הוא יזכה בפרס הסרט הטוב ביותר זאת תהיה טעות, גם משום שהוא פשוט לא הסרט הטוב ביותר, וגם משום שתוך חמש שנים אף אחד לא יזכור אותו מלבד בתור פרט טריוויה בסגנון "אנשים פשוטים", סרט שזכור, אם בכלל, רק בתור זה שלקח את האוסקר מסרטים ראויים יותר. אז בתור סרט, אני לגמרי בעד "נאום המלך", אבל בתור מתמודד על האוסקר, אני נגדו. או בקיצור: אחלה סרט. בוז!