קונג פו פנדה 2

הצטרפו אל פו הפנדה וחבריו בהרפתקאות מרהיבות חדשות, הדומות במידה מפתיעה להרפתקאות המרהיבות הישנות

לדרימוורקס אנימציה יש שיטת עבודה. כבר אי אפשר להאשים אותם בכך שהם יוצרים רק ‏סרטים על חיות מדברות: הם עושים הרבה סרטים על כל מיני נושאים. "הדרקון הראשון ‏שלי", "מגה מח", "מפלצות נגד חייזרים" – אלה סרטים מגוונים מאוד. אבל ברגע שהם ‏מוצאים סרט שעובד, סרט שמצליח מסחרית, הם מפרנצ'זים לו את הצורה. וכשאתה ‏מפרנצ'ז, הדבר האחרון שאתה רוצה הוא שינויים. אי אפשר להאשים אותם. מה שלא שבור, ‏אסור לתקן. אף אחד לא קם ומשנה יום אחד את הטעם של קוקה-קולה, נכון?‏

אז המשימה של במאי (או במאית, כמו במקרה הזה) שעושה סרט המשך של דרימוורקס היא ‏פשוטה. לא לפשל. להיות לא רע. לעשות עוד מאותו הדבר, לשחזר את הסרט הקודם באופן ‏המדויק ביותר האפשרי מבלי להפוך לשידור חוזר ממש (מה שנקרא היום, הנגאובריזם). ‏למצוא את מה שעבד בסרט המקורי ולעשות שוב את אותו הדבר בדיוק.‏

ובכן, הבמאית ג'ניפר יו לא פישלה, ו"קונג פו פנדה 2" עמד במשימה בהצלחה. הוא לא רע. ‏הוא סרט חביב שמעביר את הזמן. אין תלונות. הדמויות משעשעות, העיצוב יפה, האקשן טוב ‏והבדיחות חביבות. הכל בסדר.‏

הוא גם סרט המשך שנעשה במינימום המוחלט של סיכונים, שינויים או תעוזה. בסרט ‏הקודם, פו הפנדה ‏(ג'ק בלאק, שלזכותו ייאמר שהוא בלי ספק האיש הנכון לתפקיד) ‏הפך ‏ממלצר נודלס פשוט ללוחם הדרקון והצטרף אל חמשת הזועמים, לוחמי הקונג פו המגנים על ‏סין ממיני נבלים ורשעים. הפעם, הוא עדיין שם. הדמויות הן בדיוק אותן הדמויות מהסרט ‏הקודם; אף אחד לא חסר, ומספר הדמויות החדשות המשמעותיות הוא 1. העלילה חוזרת ‏פחות או יותר על עלילת הסרט הראשון, ואת הפערים משלימה בקלישאות. פו קיבל איזה ‏משהו ייצוגי ללמוד ומשהו ייצוגי לגלות על עצמו, בדיוק במידה הנכונה כדי שאפשר יהיה ‏לטעון שהדמות שלו "מתפתחת" לאורך הסרט, אבל אם וכאשר ייצא "קונג פו פנדה 3", תוכלו ‏לקפוץ מהסרט הראשון לשלישי מבלי לדעת שפספסתם משהו. שאר חברי "חמשת הזועמים" ‏לא קיבלו אפילו את ‏זה; אני לא בטוח שלוסי לו, סת' רוגן, ג'קי צ'אן ודייויד קרוס אפילו נקראו ‏מחדש לדיבוב, כי בטח נשארו ‏טייקים שלהם אומרים "קדימה!" או "זהירות!" מהסרט הקודם, ‏והם אף פעם לא אומרים שום דבר עם יותר משמעות מזה.‏

ההומור ממוחזר. בסרט הראשון היתה בדיחה אחת מצחיקה מאוד, כשנרמז בעדינות שייתכן ‏שמר פינג הברווז אינו, בעצם, אביו האמיתי של פו הפנדה. ומכיוון שהקהל אהב את הבדיחה ‏הזאת, בסרט הזה חוזרים עליה. שוב ושוב. ובונים עליה עלילה שלמה. התוצאה המובנת ‏מאליה היא שזה כבר לא מצחיק.‏
‏ ‏
החידוש הבולט היחיד בסרט הוא הנבל החדש, שן, בדיבובו של גארי אולדמן. שן נשמע ‏בדיוק כמו כל דמות של נבל אחר (מה אתם אומרים, רשע עם מבטא בריטי?! מי היה מאמין), ‏אבל לא נראה כמו אף נבל אחר: אחרי שבסרט הראשון האיש הרע היה, למרבה הנוחות, ‏נמר, במקרה הזה האיש הרע הוא טווס. אולי זה רק עולם המושגים שלי, אבל אני לא מקשר ‏בדרך כלל טווסים – חיות מוזרות שלא ברור איך הן מצליחות אפילו ללכת בשיווי משקל – עם ‏רשע, או עם קונג פו. אבל שן משכנע שזה אפשרי. הוא נע ונלחם באופן מרהיב, הופך את ‏עצמו למניפת ברזל ומתקפל חזרה, בזרימה כספיתית מרהיבה.‏

בכלל, סצינות הקרב בסרט יפות. פו והחבורה מתרכזים הפעם בקומבואים של שני אנשים ‏‏(כלומר, חיות) ויותר. זהו גם אחד המקרים הנדירים שבהם – נדמה לי – התלת-מימד באמת ‏מוסיף משהו לסרט: כשזורקים פנדות, קרנפים וטווסים לכל הכיוונים, נחמד לראות את זה ‏קורה גם לעומק. מעבר לזה, הכל כרגיל. אם נהניתם מ"קונג פו פנדה", כנראה שתהנו גם ‏מ"קונג פו פנדה 2", כי זה פחות או יותר אותו הדבר. חיזרו אלינו בשבוע הבא לעוד פרק.‏

(פורסם בקיצור ב"טיים אאוט תל אביב")