ביקורת: סרט לגו

ללגו אין עלילה. ללגו אין מסרים מתוחכמים במיוחד. אבל לגו זה צבעוני וזה יכול להיות כל דבר וזה כיף נורא

אני לא חושב שיש מחלוקת כלשהי על הקביעה שלגו זה אדיר. זה גם יקר בטירוף, אבל זה בעיקר ‏אדיר. כמו המון ילדים אחרים, גם אני העברתי חלק גדול מאוד מהילדות בבניית טירות וחלליות ‏מלגו, או ליתר דיוק, בחיטוט בקופסה של החלקים הקנים בחיפוש אחר חלק ה-‏‎2×1‎‏ האדום עם ‏האלכסון עד שהידיים שלי כאבו. גם בגילי המתקדם קשה לי ללכת במעבר של הלגו בטויס אר אס ‏בלי להידחף בדחף לחטוף מהמדף איזו אריזה או שש (ואז אני מסתכל על המחיר. ג'יז, הפלסטיק ‏הזה יקר יותר מיהלומים טהורים). לגו זה אחלה.‏

סרט לגו, לעומת זאת, הוא רעיון מפוקפק מאוד. סרט מ-לגו הוא דבר מתבקש, אני עשיתי כמה ‏כאלה בעצמי, כמו כל ילד אייטיז שהיו לו בשלב כלשהו גם לגו וגם מצלמת וידאו. אבל סרט ששמו ‏הוא "סרט לגו" – מה זה אומר, בכלל? ללגו אין עלילה. לגו הוא מדיום, כמו אנימציה ממוחשבת, ‏עצירת תנועה או פיסול בפירה. אפשר לעשות סרטים על אחד מהעולמות שלגו בנו לעצמם, כמו ‏ביוניקל או נינג'אגו, וכבר יש כאלה, והרבה. אבל סרט בשם "לגו" נשמע כמו משהו שלא יכול להיות ‏שום דבר חוץ מפרודוקט-פלייסמנט אחד ארוך. בטח יקחו את העלילה הכי נדושה בעולם, יצלמו ‏אותה באנימצית לגו ויקראו לזה סרט.‏

אז מה שקרה זה שפיל לורד וכריס מילר, יוצרי "גשם של פלאפל" ו"רחוב ג'אמפ 21", לקחו את ‏העלילה הנדושה ביותר בעולם, צילמו אותה באנימצית לגו וקראו לזה סרט. וזה יופי של דבר. כמו ‏שלורד ומילר יודעים, הסרט הוא רצף מהיר ואקלקטי של בדיחות מכל הסוגים והמינים, רפרנסים, ‏פרודיות וכיף, סרט קליל ומתוק כמו שיר פופ משובח. לשיר קוראים "‏Everything is Awesome‏", ‏אגב, והוא גירסת האודיו של הרואין.‏

‏"לגו" יכול להיות סרט על כל דבר, ולכן "סרט לגו" הוא באמת סרט על כל דבר: ‏בסרט ‏יש ‏פיראטים, ‏קאובויים, חלליות וחדי-קרן, ומשתתפים בו בין השאר שאקיל אוניל, ‏ ‏גנדלף ‏ודמבלדור, ‏סופרמן ‏ובאטמן. בעיקר באטמן. לגו באטמן (בגילומו הקולי המצוין של וויל ארנט, ‏בגירסה ‏האנגלית) ‏לוקח את ‏מה שנראה כמו הופעת אורח, בדיחה של סצינה אחת, וממשיך לרוץ ‏איתה לאורך ‏הסרט ‏כולו, כאחת ‏הדמויות הראשיות. לגו באטמן הוא הפארודיה-שתסיים-את-כל-‏הפארודיות על ‏באטמן ‏האפל והקודר ‏של "האביר האפל".‏

מילר ולורד עשו קצת מעבר לזה כדי להצדיק את השם "סרט לגו". הסרט לא רק מתרחש בעולם ‏של לגו, אלא גם עוסק בלגו. לבני הפלסטיק המתחברות הקטנות האלה. הסרט אמנם לא באמת ‏צולם בעצירת-תנועה עם לבני לגו "פיזיות" אלא באנימציה ממוחשבת, אבל הסגנון מחקה את ‏הקופצניות של סרטי עצירת-תנועה, ומחויב ללגואיות שלו: הגיבורים הם אנשי-לגו עם כל הפגמים ‏שלהם – ידיים שנראים כמו צבת צהובה ורגליים עם חורים. הסוסים הם פיסות פלסטיק נוקשות ‏שלא יכולים אפילו להזיז את הרגליים. צריך כנראה לבלות שעות במשחקי לגו-אבירים כדי להבין ‏למה זה כל כך מצחיק.‏

בתוך זה נמצאת גם התייחסות ואפילו ביקורת, לא כל כך מרומזת, על חברת לגו עצמה. ‏פעם, ‏מספרים אנשי עולם הלגו, כל החלקים חיו ‏בהרמוניה בשלום ובבלגן והיה אפשר לבנות כל ‏דבר שעלה ‏בראשך. היום יש הפרדה: פיראטים כאן, ‏‏"מלחמת הכוכבים" שם, לכל דבר יש הוראות ‏מדויקות שאסור ‏לסטות מהן. זה תיאור די מדויק של תולדות חברת לגו, שהתחילה כיצרנית של ‏קופסאות לבנים ‏צבעוניות שמהן ילדים יוכלו לבנות כל דבר, והפכה בהדרגה לחברה שמייצרת ‏בעיקר דגמי הרכבה של ‏‏"מלחמת הכוכבים" עם ספרי הוראות מפורטים, הכוללים חלקים ספציפיים ‏שאפשר לבנות מהם דבר אחד בלבד.‏ יש עוד כמה רעיונות מורכבים (הא) במידה מפתיעה שחדרו ‏לסרט. אפשר לראות בו התייחסות שמזכירה את "אידיוקרטיה" לטמטום המוני באמצעות בידור ‏זול, והמשבר הקיומי שמגיע לקראת סוף הסרט גם הוא עשוי באופן מעניין. העובדה שכל זה נכנס לתוך סרט ‏שהוא פרסומת ארוכה מעוררת התפעלות. למעשה היא מעוררת הרבה יותר מדי התפעלות, אם לשפוט על ‏פי התגובות המוגזמות שקיבל "סרט לגו" בחו"ל. בואו נכניס דברים לפרופורציות: כן, יש פה כמה ‏רגעים נבונים, אבל מדובר בחלק קטן מאוד (‏‎2×1‎‏, אדום) מהסרט. אלה לא יותר מכמה בדיחות ‏ספציפיות בתוך רצף ארוך של הומור ושטויות מסוגים שונים.‏

רובו של הסרט הוא בדיוק מה שאפשר היה לצפות מסרט על לגו, רק מצחיק יותר. העלילה, ככל ‏שזה משנה: אמט הוא בחור רגיל ומשעמם, שמגלה יום אחד שהוא למעשה "המיוחד", זה שבידו, ‏על פי הנבואה העתיקה, היכולת להביס את הנבל הנורא שמאיים על שלום העולם. במילים אחרות: ‏העלילה הנדושה ביותר בעולם, עם המסרים הנדושים ביותר בעולם. ברור אמנם שהסרט הוא ‏פארודיה, ועלילת-הסטוק הזאת נמצאת שם כפילר וכדי שאפשר יהיה לצחוק עליה. אבל כרטיס ‏‏"לא, זה באירוניה" לא נותן לך פטור נצחי ממאמץ. היה יכול להיות נחמד אם איפשהו בתוך ‏המודעות העצמית היתה לסרט גם סיפור שממש שווה לעקוב אחריו, ולא רק ‏מילוי רשלני בטוש של ‏הקטע שבו כתוב "הכנס עלילה כאן". ‏אפשר כמעט לומר שמהחלקים שמהם הסרט מורכב היה ‏אפשר לבנות משהו מקורי ויצירתי במקום למלא באדיקות אחר ההוראות המוכרות של בניית ‏עלילה של סרט. רואים מה שעשיתי כאן? הא?‏

אולי בגלל שקשה לדעת מתי הסרט כנה ומתי הוא צוחק על עצמו, הוא נראה גם לא עקבי במסרים ‏שלו: רגע אחד אמט הוא משעמם, ואז הוא מיוחד, ואז הוא מיוחד כי הוא משעמם, ואז כל אחד הוא ‏מיוחד (הו!) וצריך רק להאמין בעצמך (ממש ככה), אז רגע, עכשיו אנחנו מדברים באירוניה או ברצינות? אלה מסרים נדושים או פארודיה על מסרים נדושים? ‏בטח ניסו לומר פה משהו, אבל זה הלך לאיבוד בתוך ערמה גדולה של חלקים לבנים עם צ'ופצ'יק. ‏הסרט נראה כאילו הוא מדבר בזכות המשחק החופשי ועתיר הדמיון ונגד ההיצמדות להוראות ‏מוגדרות מראש, אבל אז גם מהמסר הזה הוא נסוג, או שלא, או שכן. ‏שיא האירוניה: את הדברים ‏המגניבים שנבנים בסרט "בלי הוראות" ו"נגד הכללים" אפשר לקנות היום ‏מחברת לגו, בסטים ‏מוכנים מראש שמן הסתם כוללים חוברת הוראות באורך של 80 עמודים לפחות. עוד יותר אירוני: אני עדיין רוצה אותם (אבל הם עולים איזה 300 דולר! מה נסגר?!).‏

אז "לגו" הוא לא באמת סרט חכם או מתוחכם במיוחד, אבל מה זה משנה? זה לגו. ללגו אין עלילה. ‏הסרט כיפי, הוא מצחיק מאוד, ואישית, החללית שאיש-החלל-משנות-השמונים מנסה לבנות כל ‏הזמן גרמה לי להתקפי נוסטלגיה ששום דרדס, צב נינג'ה או מילקי עוד לא התקרב אליהם. כל ‏החלליות שנבנו מאז הן חיקויים זולים: החלליות מהאייטיז הן החלליות האמיתיות היחידות. ‏מבחינתי הרגע הזה היה שווה את הסרט כולו; זה לא יעבוד על מי שלא בנה את אותם הסטים ‏בדיוק שאני בניתי, אבל "לגו" כולל כל כך הרבה התייחסויות לכל כך הרבה דברים שכמעט בטוח ‏שתמצאו רגע אחר שנוגע ישירות בנוסטלגיה הפרטית שלכם ויהפוך אתכם לכמה רגעים ליצורים ‏חייכניים צהובים ומקפצצים. זה לגו, ולגו זה אדיר. ‏

‏ ‏


פורסם במקור בוואלה אבל שם זה היה פחות טוב