ביקורת: לגו באטמן

כן, אבל חוץ מרפרנסים ומודעות עצמית וקריצות לכל הגירסאות הקודמות של באטמן, מה יש ללגו באטמן להציע?

הבה נניח מראש את הלבנים במקומן: לא אהבתי את "לגו באטמן". אני יודעת: הרבה אנשים אהבו מאד את ‏הסרט וחשבו שהוא מצחיק, אני לא.‏

הגעתי לשלב בחיי שבו נמאס לי מסרטי-מטא שמתלהבים מעצמם בראי, וב"לגו באטמן" יש הרבה מזה. כן, הוא ‏יודע את העבודה, ונדמה היה שהתסריטאים כתבו תסריט שכתיבתו תשעשע אותם לא פחות מאשר תקרוץ ‏לכ-ו-ל-ם: ילדים ומבוגרים, גברים רגישים ונשים חובבות אקשן. אבל זה בדיוק מה שהוא: סרט במשקל נוצה ‏שמתנהג כמו צוות בידור במסעדה ומקפיד לעשות שמח בכוח. הרבה אנשים אוהבים את הסיטואציה הזו, ‏עובדה: המסעדות הללו מלאות. הופ, הופ, כפיים!‏

לבאטמן יש הרבה אישיוז, וזה מובן: אחרי הכל קרה מה שקרה עם ההורים שלו, והגיוני שיישארו לו כמה צלקות ‏נפשיות. יש לו בעיות ליצור קשרים, להודות בצורך וברצון שלו באינטימיות, או במילים פשוטות יותר, הוא ‏מתנהג כמו פוץ. כל זה, כמובן, היה נסלח אלמלא זה היה מעמיד את תושבי גותהאם בסכנה. אתם מבינים, ‏הג'וקר, אויבו המר של באטמן, בסך הכל רוצה קצת תשומת לב, אולי הכרה במעמדו, אפשר אפילו להתפשר על ‏הפגנת שנאה בריאה בין שני אויבים – אלא שבאטמן מסרב להפגין אכפתיות, מסרב להודות שכל פגישה ביניהם ‏היא יותר מסטוץ חד פעמי. במקביל, מגיעה לעיר מפקחת משטרה חדשה: ברברה גורדון, שמחליפה בתפקיד ‏את אביה, ויש לה רעיונות מהפכניים: כמו, למשל, שלא צריך להעזר בבאטמן משום שסטטיסטית יש לו נטיה ‏להחריב את העיר ולהעלות את רמת הפשיעה בה, במקום לעשות ההיפך. וואלה, יכול להיות שיש משהו במה ‏שהיא אומרת.‏

כמתבקש משמו, העולם של "לגו באטמן" בנוי כולו לבני לגו ומאוכלס באנשי לגו, מה שמקשה ‏על ‏תושביו להביע ‏מחוות גופניות מורכבות.‏ הסרט נולד בעקבות הצלחת "סרט לגו", שבו באטמן השתתף כדמות משנית, וגם בו, ‏יש לומר, הוא התנהג כמו דוש. העולם הנפרד שבו הוא מתקיים מאפשר לסרט מצד אחד לא להיות המשך ישיר ‏של אף אחד מסרטי באטמן הקודמים, ומצד שני מאפשר לכל הדמויות לזכור אירועים שקרו בסרטים ההם ‏ולזרוק עשרות קריצות ורפרנסים לגרסאות קודמות של באטמן, בקולנוע, בטלוויזיה ובקומיקס, שחלקן יהיו ‏מובנות רק לבאטמנולוגים מומחים. בנוסף הוא גם משמש גם מעין ריבוט ומציג מחדש דמויות מסוימות, כמו ‏רובין, הילד הניג'ס ‏ש"עוזר" לבאטמן בעודו לבוש תחתונים ירוקים. ‏

בכל מה שקשור לצד הטכני, הסרט אחלה, באמת: העולם של הסרט צבעוני וקופצני, קוביות הלגו אינן מהוות ‏מכשול שימנע להאמין בהיותו של עולם הלגו אמיתי (אולי משום שאף רגל יחפה לא דרכה עליהן במהלך ‏הסרט); הצילום משובב נפש, ה"אפקטים" חמודים וניתן לשכוח שכל הסרט הוא אפקט אחד גדול. התסריט ‏זורם ודוהר בקצב רצחני שכולל מספר עצום של בדיחות-רקע שעוברות בתוך חלקיקי שניה. עד כאן סבבה, ‏יופי.‏

הבעיה היא שכל המטא הזה מקפיץ לי את הפיוזים. אני מבינה את התסריטאים ואת מפיקי הסרט: היומיום ‏שלהם רווי בהתעסקות בסרטים, קלישאות של סרטים, בדיחות על קלישאות, ובדיחות על אנשים שכותבים ‏בדיחות על קלישאות של סרטים; במצב כזה קל לחשוב שכולם כמוך ולכתוב עבור עצמך. וכך, הסרט נפתח ‏ב"מסך שחור. מסך שחור וקול דרמטי יגרמו לכם לחשוב שקורה פה משהו חשוב ומפחיד" (זה לא ציטוט מדויק ‏אלא רוח הדברים) – משפט כזה יכול להצחיק מאד מי שראה הרבה מאד סרטים בחייו ומכיר מוסכמות ‏קולנועיות. עבור אחרים זה… פחות. באותה מידה הרפרנסים המרובים שוורנר זרקו פנימה יצחיקו את קהל ‏היעד שמזהה אותם (הארי פוטר, שר הטבעות, ד"ר הו) ויהיו סתם עוד קישוט רקע בלתי מובן – אם כי לא מזיק ‏‏- עבור מי שאינו בקי בחומר. אבל בעיני זו עצלנות תסריטאית: במקום להשקיע בעלילה מהודקת ובבדיחות ‏‏"אמיתיות", כאלו שנובעות מהדמויות והמצבים של הסרט עצמו, הבריחה לרפרנסים היא פתרון זמין וקל, והכי ‏גרוע – פתרון שכולם תמיד מתעלפים עליו. ‏

אם מוציאים מהסרט את הרפרנסים והמודעות העצמית, מה נשאר? לא הרבה. עד כה התייחסתי למה ‏שמסביב, אלא שמי שבאמת באמת גרם לי לכרכם פני מול הסרט הוא באטמן: נה נה נה נה נה נה נה נה באטמן ‏הוא פוץ עשיר פריווילג וצרוד, אלא שבניגוד לסרטי "באטמן" האחרים, פה הוא דמות מוקצנת שסובלת מראיית ‏עולם בעייתית במקרה הטוב וחי בבועת אשליות דמיונית במקרה הפחות טוב. הוא מתעלם בעקביות מכל מה ‏שסביבו ובטוח שהוא היחיד שמבין, יודע, יכול להעלות רעיונות טובים ומסוגל לבצע. כל מי שאינו באטמן זוכה ‏להתעלמות או להשתקה מכוונת. נכון שזה בדיוק הקטע – הדמות של לגו-באטמן היא פארודיה על באטמנים ‏אחרים, בעיקר זה של נולאן, אבל עדיין זאת הדמות שאנחנו צריכים לבלות איתה סרט שלם, וזאת בעיה כשהוא ‏בלתי נסבל. בעיני הוא לא היה דמות שראויה לרחמים או לחמלה, אלא פשוט דוש שחצן שצריך להעיף לו ‏כאפה.‏

במסגרת היותו נרקסיסט שמרוכז בעצמו ומקטין את כל מי שסביבו, באטמן של "לגו באטמן" מצא דמות להטפל ‏אליה: ברברה גורדון, מפקחת המשטרה החדשה של גותהאם ובתו של ג'ים גורדון, מפקח המשטרה הפורש. ‏בכל פעם שיש לו הזדמנות, באטמן משתיק אותה, מכנה אותה "ברב" ומבטל את ההצעות שלה. הוא עושה את ‏זה בהפגנתיות, אפילו יותר משהוא מבטל רעיונות של דמויות אחרות – אפילו רובין, הילד, זוכה ליחס סלחני ‏יותר. בכלל, לבאטמן יש נטיה לנכס תחתיו כל מי שהוא יכול, דוגמת "באט גירל" שמפציעה בסופו של דבר: היא ‏לא עומדת בזכות עצמה (כפי שהארלי קווין היא בעלת שם ואפיון חיצוני משל עצמה ואינה נגזרת של הג'וקר, או ‏כפי שרובין אינו נושא את סמל העטלף), והיא לא "באט וומן" כפי שראוי שתהיה – היא "בסך הכל" נערונת, ‏מיידלע.‏

‏"לגו באטמן" הוא סרט עמוס מכל טוב שבנוי בדייקנות עילאית כדי להביא את מה שנדמה ליוצריו שצופים ‏אוהבים: רפרנסים בשפע, הופעות אורח של דמויות מסרטים ועולמות תוכן אחרים, איזכורים לגיבורי-על ‏מתחרים ("איירון מן מעפן!") וצבעוניות מלבבת. הוא חמוד ובכל זאת זה לא הספיק לי. ציפיתי ליותר.‏