ביקורת: עלובי החיים

יש הרבה טוב בסרט (כמו אן האתוויי). יש בו גם הרבה רע (כמו ראסל קרואו). ויש בו בעיקר הרבה סצינות של אנשים שרים ובוכים

אף פעם לא ראיתי את "עלובי החיים". המיוזיקל, כלומר. "עלובי החיים", או "לה מיז" בפי חבריו ‏הקרובים, מבוסס על מחזמר בימתי בן 30 שנה, שהועלה בעשרות הפקות בכל רחבי העולם, ‏ושבתורו מבוסס על ספר קלאסי בן 150 שנה, שהוצג והוסרט גם בעשרות גירסאות אחרות. ‏יכולתם לראות את ליאם ניסן בתפקיד ז'אן ולז'אן ללא שירים ב-1998, או את דודו פישר מזמר את התפקיד בעברית ב-1987. ובכל זאת, יש אנשים שיגיעו לסרט בלי להכיר בכלל את הסיפור, ‏ואנשים – אני, למשל – שיגיעו בלי להכיר את השירים. שמעתי פעם את סוזן בויל מספרת על איזה ‏חלום שהיה לה, וזכרתי שז'אן ולז'אן קיבל במתנה פמוטים, אבל מעבר לזה, הגעתי לסרט בלי ‏להכיר את החומר.‏

אז, לאנשים כמוני, צריך קודם כל לספר ש"עלובי החיים" הוא סרט באורך של כמעט שלוש שעות ‏שכל הזמן שרים בו. רוב הדמויות בו סובלות ואומללות כל הזמן (זאת כנראה הסיבה שלא קוראים לסרט "החייכנים והמאושרים"),‏ ‏ורובן מתות בשלב כלשהו.‏

ובכן, כדי ליישר קו, צריך לומר קודם כל שמאוד נהניתי מהמוזיקה. מתברר שב"עלובי ‏החיים" ‏יש הרבה שירים מצוינים. ממש ככה. יש לכם זכות מלאה להגיב לגילוי המפתיע הזה ‏בנחרה רמה. ‏אה, באמת? באחד מהמיוזיקלס המצליחים והאהובים ביותר אי פעם יש ‏מוזיקה ‏טובה? מי היה ‏מאמין. תיכף תספר לנו שגם הביטלס הם די בסדר.‏

מכאן והלאה, החוויה של מישהו כמוני, שבא לראות את הסיפור ורוצה לדעת מה יקרה בסוף, היא ‏בוודאי שונה לחלוטין מזאת של מעריצי המחזמר, שבאים כדי לראות גירסה חדשה ומעניינת למה ‏שהם כבר מכירים בעל פה. הראשונים ירצו לדעת איך הסרט בתור סרט, עם עלילה והכל. ‏האחרונים ירצו לדעת איך הגירסה הזאת של המיוזיקל משתווה לכל גירסה קודמת. אז, פרה פרה:‏

א.‏ עלובי החיים: הסיפור

כשמעבדים לקולנוע מיוזיקל ארוך מאוד שמבוסס על ספר ארוך עוד יותר, מתבקש לקצר. אבל כאן, ‏אי אפשר. הרי אסור לוותר על אף אחד מהשירים המוכרים והאהובים, וחייבים להוסיף עוד שיר ‏מקורי אחד כדי שאפשר יהיה לקבל מועמדות לאוסקר. כל שיר הוא סצינה של שלוש עד חמש דקות ‏שבה דמות כלשהי עומדת ומסבירה בפרוטרוט איך היא מרגישה באותו רגע, מה שמשאיר ‏להתפתחויות העלילתיות רק כמה דקות בין לבין. וזאת בעיה, כשמדובר בעלילה ארוכה כל כך, עם ‏עשרות דמויות ועשרות שנים, שהיתה מתאימה יותר למיני-סדרה מאשר לסרט. התוצאה הבלתי ‏נמנעת היא שהעלילה דחוסה. מאוד דחוסה.‏

למי שלא מכיר, זה הולך בערך ככה: ז'אן ולז'אן (יו ג'קמן) נמצא בכלא כי הוא גנב פעם כיכר לחם ‏ויש שם שוטר אחד, ז'אבר (ראסל קרואו) ואז ז'אן ולז'אן משתחרר ואז כומר אחד מארח אותו ואז ‏הוא בורח אבל תופסים אותו אבל הכומר משחרר אותו שוב ואז עוברות שמונה שנים ואז הוא ‏פתאום ראש העיר ואז ז'אבר שוב מוצא אותו אבל לא מזהה אותו אבל אז הוא כן מזהה אותו ואז יש ‏איזו פאנטין שבוכה כי יש לה ילדה ואין לה כסף ואלה היו 25 הדקות הראשונות. אחר כך יש עוד ‏שעתיים.‏

רגע אחרי שהסרט נרגע לרגע ונדמה שהבנתם לכל הפחות מיהן הדמויות הראשיות ומה הן רוצות, ‏הוא שוב קופץ כמה שנים קדימה, ופתאום מתחיל לדבר על חבורת סטודנטים שמארגנים איזו ‏מהפכה או משהו, ובתוך כך מציג פתאום עוד איזה 12 דמויות חדשות ומשמעותיות. המהפכה הזאת ‏בטח נורא חשובה, כי כולם מוכנים להילחם ולמות למענה, אבל מה בעצם העם דורש? צדק ‏חברתי? יותר גבינה צהובה בבאגט? האמת שאין לי מושג, כי אם זה הוסבר בסרט, בדיוק ‏מצמצתי. זה סיפור טוב, אבל כדי באמת להבין אותו אולי כדאי לקרוא את הספר.‏

במאי הגירסה הקולנועית הוא טום הופר, שקיבל אוסקר על הסרט הראשון שלו – "נאום המלך". ‏כלומר, הוא אמור להיות אחד שיודע מה הוא עושה. אבל כמה מההחלטות שלו נראות כמו טעויות ‏של מישהו שנוגע במצלמה בפעם הראשונה. המראה של הסרט נורא לא אחיד: סצינות בודדות ‏מצולמות בצילומי חוץ ענקיים בכיכרות בפריז, אבל עיקר העלילה מתרחשת על רקע תפאורה ‏קטנה למדי ומלאכותית למראה, מחוזקת באנימציה ממוחשבת, ונראית פשוט זולה בהשוואה. פעם ‏בחמישה שוטים, בערך, יש תמונה אחת שעומדת על העוקם, בלי שתהיה לכך שום סיבה הגיונית ‏יותר מ"המצלמה נפלה". מבמאי אחרי האוסקר הראשון שלו ציפיתי להפסיק להטות את המצלמה ‏כי זה מגניב.‏

ב.‏ עלובי החיים: המחזמר

כידוע, הופר בחר לצלם את הסרט באופן מהפכני בתחום המיוזיקלס: לתת לשחקנים לשיר. שלא ‏כמו בכל מיוזיקל אחר, כשאתם רואים את השחקנים שרים על המסך, הם לא עושים ליפ-סינק לשיר ‏שהוקלט מוקדם יותר באולפן, אלא שרים באמת, ב"לייב". המוזיקה התזמורתית שברקע הוקלטה ‏מאוחר יותר והותאמה לשירה של השחקנים על הסט, ולא להיפך. זאת דרך חדשנית ומעניינת ‏באמת לצלם מיוזיקל, והופר לא ייתן לכם לשכוח את זה. כדי להבהיר שמה שאתם רואים קורה ‏באמת, רבים מהשירים מצולמים כמו סצינות קרב של ג'קי צ'אן: בשוטים ארוכים ובלתי קטועים. ‏וכדי שנוכל לבחון כל תנועה והבעה בפני השחקן, הם תמיד מצולמים ממש מקרוב. ומכיוון שמדובר ‏בסיפור ארוך מאוד על אנשים אומללים מאוד, בדרך כלל הם בוכים. כך שאם תיכנסו לאולם בכל ‏נקודה אקראית במהלך הסרט, רוב הסיכויים שתראו על המסך קלוז-אפ על מישהו שר ומזיל ‏דמעות.‏

השיטה הזאת מוכיחה את עצמה במקרה אחד: אן האתוויי. האתווי מגלמת את פנטין, תפקיד קטן ‏למדי: אין לה יותר מעשרים דקות בסרט. אבל בתוך עשרים הדקות האלה כלול שוט אחד ארוך, ‏שלארכו האתוויי שרה את "‏I Dreamed a Dream‏" באופן שיגרום לכם לשכוח לחלוטין מי זאת סוזן ‏בויל. זה לא רק שהיא שרה נהדר, זה לא רק שהיא מגלמת דמות שבורה וחשופה באופן מדהים – ‏זה שהיא עושה את שניהם בו-זמנית, דבר ששקול לבישול ארוחת גורמה תוך כדי ביצוע פעלולי ‏סקי מים. אן האתוויי עומדת לקבל אוסקר על השוט הבודד הזה, וזה יהיה מוצדק לחלוטין. ‏
‏ ‏
הבעיה היא שההופעה של אן האתוויי כל כך טובה, ומגיעה בשלב כל כך מוקדם בסרט, שכל 17 ‏הפעמים הבאות שבהן מישהו שר ובוכה בקלוז-אפ על המסך מחווירות בהשוואה. המוזיקה טובה, ‏רוב השחקנים נותנים את הכל, אבל יש גבול לכמה שירים ודמעות אפשר לקבל במנה גדושה אחת. ‏הביצועים אינם מושלמים, וזה בסדר – זה חלק מהקסם של שיטת הצילום הזאת. יו-ג'קמן מאוד ‏מתאמץ, אולי קצת יותר מדי. הוא בהחלט יודע לשיר, אבל החופשיות שהשירה ב"לייב" מאפשרת ‏לו גורמת לו לפעמים לסטות רחוק מדי מהשיר המקורי. אמנדה סיפריד, אדי רדמיין וסמנתה ‏בארקס כולם יפים, מוכשרים ושרים לא רע בכלל. סשה ברון כהן והלנה בונהאם קרטר, בתפקיד ‏בעלי הפונדק הנכלוליים וספקי הרגעים הקומיים היחידים בסרט, פשוט נהדרים.‏

כל זה לא נכון לגבי ראסל קרואו, היבלת הבולטת באמצע הפרצוף של הסרט הזה. קרואו הורס במו ‏גרונו את כל מה שאן האתוויי בנתה.תפקיד ז'אבר, איש החוק חסר הפשרות שרודף אחרי ז'אן ‏ולז'אן לאורך שנים, הוא אחד החשובים בסרט, והוא מסוג התפקידים שהיה יכול להיות תפור על ‏קרואו – אם הוא רק לא היה נדרש לשיר. קרואו לא יודע לשיר. במקרה הטוב, הוא צולח שיר שלם ‏בלי לזייף, אבל באופן שלא היה מעביר אותו אפילו את שלב האודישנים ב"כוכב נולד"; המקרה הרע ‏הן כמה שורות שהוא מחרבש באופן כל כך מביך שפשוט קשה להאמין שהכניסו אותן לסרט. ‏ברצינות, זה הדבר הכי פחות גרוע שהצלחתם להשיג? לא יכולתם לעשות עוד טייק? אולי הבעיה ‏הגדולה ביותר היא שנראה כאילו קרואו עצמו מודע ליכולת המאוד מוגבלת שלו, ובמקום להיות ‏האיש הממוקד והחזק שהוא אמור להיות, פשוט עומד שם נבוך, מחכה לרגע שבו יתנו לו כבר ‏לרדת מהבמה. דבר שבהחלט משותף לו ולקהל הצופים.‏

"עלובי החיים" הוא סרט נורא לא אחיד. לקרוא לו סרט טוב אי אפשר, הוא מפשל ביותר מדי נקודות. ‏יש מספיק דברים טובים בסרט – אן האתוויי, למשל – כדי להפוך אותו ‏לחובת צפיה עבור כל חובב מחזות זמר, ומספיק דברים איומים – ראסל קרואו, למשל – כדי לגרום ‏לאותם חובבים לתפוס לעצמם את הראש באימה. אבל לכל הפחות, הוא שיכנע אותי שמדובר במחזמר מצוין, ואני שמח שראיתי אותו, כי לטוס לניו יורק ‏במיוחד בשביל לראות אותו על הבמה קצת יקר לי.