ביקורת: בריאן כוכב עליון

הסרט החכם ביותר של מונטי פייתון מצביע על כמה אמיתות מדכאות בנוגע לטבע האדם. ובדרך הוא מצחיק בטירוף
שם רשמי
בריאן כוכב עליון
שם לועזי
Life of Brian

אני לא חושב שאנשי מונטי פייתון ידעו, כשהם צילמו את "בריאן כוכב עליון", שהם עושים את ‏הקומדיה הגדולה ביותר אי פעם. כמו רוב ההומוריסטנים הגדולים בתולדות העולם – אפרים ‏קישון, רנדל מונרו – הפייתונים ידעו היטב שהומור זה לא צחוק, ושהקטעים המצחיקים באמת הם ‏אלה שבשתיים וחצי דקות מסכמים יותר תובנות על נפש האדם והטבע האנושי מכרכים עבי כרס על ‏פסיכולוגיה וסוציולוגיה. הפייתונים היו (ועודם, או לפחות אלה מהם שעודם בחיים) אנשים לא טיפשים בכלל, אבל רוב הזמן הם רק רצו לעשות ‏שטויות. ‏"הקרקס המעופף", סדרת הטלויזיה שלהם, היתה ניסיון מודע לשבור את הטלויזיה שלכם מבפנים, להתנתק מכל ‏רמז להגיון, ואם ‏התפלקה להם אמירה פילוסופית, זה לא היה בכוונה. ייתכן שאפשר לראות את ‏מערכון "התוכי המת" כמשל על ‏כוחה של הכחשה או על רמת תודעת השירות בממלכה ‏המאוחדת, אבל הם כתבו את זה בעיקר כי לדפוק עם תוכי מת על שולחן זה ממש מצחיק.‏

ואז הגיע בריאן. גרהאם צ'פמן, ג'ון קליז, אריק איידל, טרי ג'ונס, מייקל פאלין וטרי גיליאם ידעו ‏שהם הולכים לעשות סרט על דת. ג'ון קליז סיפר בהמשך שהם בהחלט התכוונו לפגוע: אחרי ששחטו את המלך ארתור, צאן הברזל של אנגליה, עם "הגביע הקדוש", הם החליטו שיהיה ממש מצחיק לעשות סרט על ישו, ולגרום לכל הממסד הנוצרי בעולם להתחרפן, להחרים את הסרט ולרצות לחנוק את הפייתונים אישית. אבל ככל שהם חשבו על זה הם גילו שישו הוא לא כל כך מצחיק. הוא היה, בסך הכל, בחור טוב, גם אם קצת נאיבי, והיו לו רעיונות חיוביים בסך הכל. בקיצור, לא מצחיק. ‏אז הם עשו סרט על התינוק שנולד באורווה השכנה לישו, בריאן, וקראו לו "חיי בריאן" (השם העברי, הדי חכם דווקא, הוא רפרנס למחזמר "ישו כוכב עליון", שהיה פופולרי באותו זמן). הסרט לא אומר מילה רעה אחת על ישו, הנצרות או על הכנסיה. אין נוצרים בסרט. ישו דווקא מופיע בו – רואים אותו לרגע בתחילת הסרט, נואם על גבעה מרוחקת. וכל זה, מתברר, לא שינה שום דבר. הממסד הנוצרי בעולם בכל זאת התחרפן, החרים את הסרט ורצה לחנוק את הפייתונים אישית. בדיוק ‏כמתוכנן. ‏

למה? חלק מהסיבה היא, כנראה, שהאנשים שנוהגים להחרים סרטים הם לא מסוג האנשים שרואים את אותם סרטים. גדולי המתנגדים ל"הפסיון של ישו", "אימפרית החושים", "שומרי הסף" או כל סרט שנוי במחלוקת אחר הם אלה שלא ראו את הסרט, אבל שמעו על מה הוא ויודעים שזה רע, ולא מתכוונים ללכלך את עיניהם באמצעות צפיה בתועבה הזאת. כולם הרי יודעים ש"בריאן כוכב עליון" הוא סרט שצוחק ומשמיץ את ישו אדוננו, ולכן אסור בשום אופן לשום נוצרי טוב לצפות בסרט הזה כדי לדעת האם הוא בכלל מתייחס לישו אדוננו! זה בדיוק מסוג המצבים האבסורדיים שהיו גורמים לפייתונים עונג. ייתכן גם שכמה ממתנגדי הסרט כן ראו אותו, וזה עשה להם קצת לא נעים. כי הוא אמנם לא מדבר עליהם, לא בדיוק, אבל הוא מדבר על אנשים דומים להם להפליא. זאת משום ש"בריאן כוכב עליון" כולל אבחנות כל כך מדויקות על הטבע האנושי שכל אדם, מכל דת, יכול לראות בו את עצמו. או לפחות את השכנים.

בדרכו להפוך למשיח בעל כרחו, למשל, בריאן מגלה שכדי לשבות את תשומת לב הקהל, הדבר האחרון שהוא צריך לעשות הוא לומר משהו עם משמעות. כשהוא אומר דברים מעורפלים, לא-ספציפיים וכלליים, כולם נוהים בעקבותיו. את זה אנחנו רואים בכל מערכת בחירות. מאמיניו של בריאן מתפצלים מיד לסנדליסטים ולנאמני הדלעת, הבדלים שטחיים וחסרי משמעות שבכלל ולגמרי לא מזכירים שאלות חשובות באמת, שמצדיקות מלחמות ומוות, כגון האם נכון יותר לנוח בשבת או ביום ראשון.

לא כל הסרט הוא כזה. חלק מ"חיי בריאן" הוא לא יותר מנונסנס והומור ילדותי. אין שום דבר מתוחכם במיוחד ‏ב"ביגוס דיקוס", וגם לא ב"וויליס ווג'ר!". זה רק מאוד מאוד מצחיק. ‏אבל בינהן יש כמה סצינות כל כך מדויקות ש-34 שנים אחרי שהסרט יצא, הן לא רק רלוונטיות בדיוק כמו ברגע שבו הסרט יצא; הן הפכו להגדרות של התופעות שהן מתארות. הפייתונים טענו שהיריבות בין המחתרת העממית של יהודה לבין מחתרת יהודה העממית (ושנאתן המשותפת את האויב האמיתי, החזית לשחרור יהודה) היא פארודיה על קבוצות שמאלניות בבריטניה של שנות השבעים, אבל את אותו הדבר בדיוק אני רואה כל יום בפייסבוק: אנשים שיוצאים לרחובות, או לאוהלים, כדי להתאחד למען מטרה משותפת, והדבר ‏הבא ‏שקורה הוא שהם מתפצלים לתת-קבוצות ותת-תת-קבוצות ותת-תת-תת-קבוצות ‏שמתכתשות זו עם ‏זו, שונאות זו את זו ורבות עד שהמטרה העיקרית נשכחת.‏ וכמובן, כל מקרה של עדריות, ברשת או מחוצה לה, מעלה לראש מיד את "כן! כולנו אינדיבידואלים!", הבחירה שלי, נכון לעכשיו, לסצינה הקומית המבריקה ביותר שנכתבה אי פעם.

זאת בדיוק, אגב, גם הבעיה עם צפיה מחודשת בסרט, אחרי עשרות שנים. אני מכיר את הסצינות הקלאסיות טוב מדי. המח שלי מתעקש לדקלם את השורות של בריאן עוד לפני שהוא אומר אותן. קשה לצפות בסרט מבלי שאנשים יתחילו לצטט אותו ו"לשיר בציבור" עם הסצינות הקלאסיות. הסרט הגיע בצדק למעמד הזה, אבל יש משהו קצת מדכא בחבורת ענק של מעריצים שמדקלמים בעל פה מערכונים של מונטי פייתון. הקטעים הפייתוניים אמורים להיות פרועים, בלתי צפויים, חסרי הגיון, מזעזעים. הם לא אמורים להיות מוכרים וחביבים. שירה בציבור של מערכונים אפשר לעשות גם עם "פעמיים בוסקילה". לפעמים גם המעריצים שיושבים מול הסרט ומדקלמים נראים כמו קהל ענק שזועק כאיש אחד על האינדיבידואליות שלו.

בניסיון למחוק את הזכרון שלי ולצפות בסרט כאילו בפעם הראשונה, גיליתי שהסרט הוא ספין-אוף של סדרת טלויזיה, וזה מורגש. הפייתונים הגיעו עם מנטליות של "אם אין אני לי מי לי": בסדרה שלהם הם כתבו, ביימו ושיחקו את כל התפקידים שלהם בעצמם, כי לא היה מישהו אחר. "בריאן כוכב עליון" היה כבר סרט קולנוע שצולם עם תקציב נכבד למדי לזמנו, צילומי לוקיישן בתוניסיה וכמה תפאורות לא קטנות בכלל, אבל הפייתונים נשארו באותה צורת חשיבה. לכן כל אחד מהם מגלם בסרט בין שלושה ל-12 תפקידים שונים, ומדבר ב"קולות מצחיקים". למי שלא מגיע מוכן, זה קצת מוזר לראות את ג'ון קליז רגע אחד בתפקיד מנהיג המחתרת היהודית, ורגע אחר כך כחייל רומאי. בסרט אמיתי, עם תקציב, לא היתה סיבה שאת אמא של בריאן יגלם גבר בדראג דווקא – אבל הנה הוא, טרי ג'ונס בחליפת שומן וזקן מלאכותי, טוען בקול צפצפני שבריאן הוא לא המשיח, אלא ילד שובב מאוד.

את הטלוויזיוניות הזאת אפשר לראות גם במבנה של הסרט. הפייתונים ידעו לכתוב מערכונים, לא סרטים. זה למעשה הסרט עם העלילה הכי קוהרנטית מכל סרטי פייתון, ועדיין אפשר לסלוח למי שקורא לו אוסף של מערכונים עם קישור עלילתי קלוש בינהם. בעיניים של מבקר, אני חייב להעיר על כך שאין פה שום דמויות עמוקות, מתח או הזדהות. ושהקטע הזה עם החללית היה כל כך תלוש שאני לא בטוח אם הוא באמת היה בסרט או שנרדמתי לרגע.

אבל יש שם "ג"הובה". ו"מה הרומאים עשו למעננו?", ויחידת המתאבדים, ומצורע לשעבר, והתמקחות. כשחייזרים ירצו ללמוד על בני האדם, ואיך הם הצליחו לדפוק את העולם שלהם באופן כל כך יסודי, אפשר להראות להם את "בריאן" ולומר במבוכה שכן, אנחנו פחות או יותר כאלה. מבחינות מסוימות הסרט הזה, ככל שהוא מצחיק, מדכא יותר מ"שבעה חטאים". בני אדם, הפייתונים מגלים לנו כאילו שלא ידענו, יעשו הכל כדי להימנע ממחשבה ‏עצמאית. הם יילכו בעיוורון אחרי מנהיגים, סיסמאות, משיחים – כל מה שיחסוך להם את הצורך ‏לחשוב ולמצוא תשובות לבעיות של עצמם. אין להם תקנה. ההרגשה היא שהעולם כולו ‏הולך לעזאזל, ושום דבר שנעשה לא באמת משנה, אז עדיף כבר לצחוק על הכל ועל כולם בדרך. גם ‏כשאתה תלוי על הצלב, תמיד תסתכל על הצד הטוב של החיים.‏


הביקורת מוגשת בחסות יעל פורמן, ואני מודה לה על בחירת הסרט. כי באמת הגיע הזמן שנתעסק קצת בקלאסיקות.