ביקורת: חיי פיי

הסיפור על הנער ההודי והטיגריס התקועים על סירת הצלה הוא יפהפה. רק למה היה צריך להכניס לפה את אלוהים?
שם רשמי
חיי פיי
שם לועזי
Life of Pi

‏"חיי פיי" הוא סרט מופלא, מקופל בתוך סרט מעצבן.‏

זה סרט על נער בשם פיי וטיגריס בשם ריצ'רד פארקר, הנמצאים שניהם על סירת הצלה בלב ‏האוקיינוס. כבר עשו הרבה סרטים על הישרדות של אדם אחד בלב האוקיינוס; "להתחיל מחדש" ‏עם טום הנקס הוא דוגמה מתבקשת. אבל להנקס היו חיים קלים: היה לו אי שלם, עם עצי קוקוס, ‏מערה, חבילות פד-אקס וכדורעף. כל מה שיש לפיי זו סירה – ובאמצע הסירה יש טיגריס. מצב ‏מאתגר, בלשון המעטה.‏

חשוב גם להזכיר שהטיגריס הנ"ל הוא טיגריס. הוא לא נמר מצויר שאוהב קורנפלקס, או חיה ‏ידידותית לילדים שבתוך כמה דקות של יריבות ייצוגית יאכל מתוך ידו של פיי, יהפוך לידידו הטוב ‏ביותר ויחד הם ילחמו בפשע וישירו שירים. הוא חיית טרף. הוא רעב. הוא היה שמח לאכול איזה ‏פאי לארוחת בוקר. ובכל זאת, פיי והנמר שורדים.‏

אף שרובו הגדול של הסרט הזה מתרחש על סירת הצלה אחת ורפסודה מאולתרת אחת – חלל ‏בגודל של פחות מחדר, בסך הכל – ההרגשה אינה של סרט קטן. בדיוק להיפך. הסרט נראה אפי. ‏העשייה הטכנית של הסרט מדהימה לגמרי, והעדות הראשית לכך היא, כמובן, הטיגריס. דפי ‏הטריוויה על הסרט יודעים לומר שריצ'רד פארקר הוא בעצם שילוב של צילומי ארבעה טיגריסים ‏אמיתיים ואנימציה ממוחשבת. אף אחת משתי הדרכים אינה פשוטה לצילום. יצירת בעלי חיים ‏אמינים היא אחד הדברים הכי קשים שיש באנימציה ממוחשבת, וכאן נדרש מהאנימטורים לא סתם ‏ליצור טיגריס, אלא ליצור טיגריס שהוא אחת משתי הדמויות הראשיות בסרט, ועובר מצבים פיזיים ‏ורגשיים שונים: למשל, טיגריס רזה במיוחד שסובל ממחלת ים. אבל ריצ'רד פארקר נראה כמו ‏טיגריס, והוא יפהפה. ולא רק הוא. החיות האחרות בסרט, הסירה, האוקיינוס, השמים – הכל נראה ‏מדהים. גם המראות הריאליסטים נראים כאילו יצאו מאיור בספר אגדות. ובנוסף, יש לסרט הזה ‏קייס טוב להיקרא השימוש הטוב ביותר בתלת-מימד שנעשה עד היום.‏

בקיצור, הסרט על הילד והטיגריס בסירה הוא סרט שאתם חייבים לראות. ‏

לרוע המזל, הסרט הזה מגיע ארוז בתוך "חיי פיי". וזה לא ש"חיי פיי", הסרט שמסביב לסרט, הוא ‏סרט נורא, אבל הוא סרט מעצבן, מכמה סיבות ‏שונות. ‏

הסיפור על הנער והטיגריס הוא פלאשבק, שאותו מספר פיי המבוגר (אירפאן חאן), בעודו משוחח ‏על ארוחה צמחונית עם עיתונאי חולף (רייף ספאל). והבילוי בחברת פיי המבוגר גרם לי להצטער ‏על כך שסיפורו של פיי הצעיר לא נגמר עם טיגריס אחד שמן ואפס נערים הודיים. פיי הוא בלתי ‏נסבל. פיי הוא אחד האנשים המלאים בעצמם האלה, שיזרקו לך תמיד רמזים על עברם המרתק ‏‏("הו, ‏הסנדוויץ' הזה מזכיר לי את השנה שביליתי בציד פילים בקטמנדו"), ובתירוץ הקלוש ביותר ‏יתחילו ‏לספר לך על אותו עבר, בפרוטרוט, בטקסטים עליהם בלי ספק התאמנו היטב, ככל הנראה ‏בבית מול ‏הראי. ‏הוא מדבר אך ורק באינטונציה של שלמה אבס בפני ילדי גנון, כשהוא עוצר מדי ‏פעם כדי להסביר ולבאר דברים שהקהל אמור ויכול להבין לבד. והוא כמובן ישמח עד מאוד לספר ‏לכם על ההרפתקה המדהימה שעבר עם הטיגריס, אבל לא לפני שהוא יספר לכם ‏על קורות ‏משפחתו, ועל דודו השחיין המפורסם, ולמה קוראים לו פיי, ולמה לנמר קוראים ריצ'רד פארקר, ועל ‏אהבתו הראשונה, ומדוע ולמה לובשת הזברה פיג'מה, ועל עוד אלף ואחד דברים שלא קשורים ‏לעניין בשיט.‏ ‏

בגלל הנטיה של פיי המבוגר לברבר, עוברת יותר מחצי שעה מתחילת הסרט ועד שהסיפור מואיל ‏בטובו להתחיל. כל סיפורי-המשנה שממלאים את תחילת הסרט גם הם מצולמים ונראים נפלא, על ‏גבול הקסום, אבל הם מדוקלמים בטקסטים דידקטיים ואיומים, חסרי כל אמינות, ורובם פשוט לא ‏קשורים לעניין. סיפור האהבה של פיי, בעיקר (נפגשנו, התאהבנו, נפרדנו) לא מוסיף שום דבר ‏לסרט מלבד עשר דקות. כל העניין הזה גרם לי לחשוש שמא פיי עומד בכל רגע להזמין אותי ‏לעשות אצלו שישי ולשמוע קצת סיפורי המקרא.‏

וזה מה שמוביל אותי לבעיה האחרת של הסרט: אלוהים. "חיי פיי" הוא סרט על אלוהים, והוא לא ‏מסתיר את זה. הדיון בדתות שונות, דת מול מדע ואמונה מול חוסר אמונה אינו חבוי, אלא מוגש ‏על פני השטח. סיפורם של פיי והטיגריס מוגדר בתחילת הסרט כ"סיפור שיגרום לך להאמין ‏באלוהים" – הצהרה טיפ-טיפה יומרנית מצד סרט להשמיע על עצמו.‏

ובכן, אני שמח לדווח שלפחות במקרה שלי, יצאתי מהסרט אתאיסט בדיוק כפי שנכנסתי. ומצד ‏שני, הסרט אינו ההטפה הדתית העלובה שממנה ההצהרה הזאת גרמה לי לחשוש. הסיום של ‏הסרט בהחלט מעלה שאלות מעניינות, אבל האם הוא פועל כטיעון בעד או נגד הדת – זה תלוי ‏לגמרי בצופה. אני בהחלט יכול להבין אנשים ש"חיי פיי" יהיה בשבילם חוויה דתית במלוא מובן ‏המילה. בכל הנוגע אלי, הוא לא גרם לי להאמין באלוהים, אבל הוא לפחות גרם לי להאמין בתלת-‏מימד.‏