מיס סאנשיין הקטנה

במקור: Little Miss Sunshine
במאים: ואלרי פאריס וג'ונתן דייטון
תסריט: מייקל ארנדט
שחקנים: אביגיל ברסלין, גרג קיניר, פול דנו, טוני קולט, סטיב קארל, אלאן ארקין

אוליב הובר (אביגיל ברסלין) היא ילדה חמודה בת שבע. "חמודה", במקרה הזה, רומז שהיא לא ילדה מהסוג שזוכה בתחרויות יופי לילדות אמריקאיות, הגם שכאשר ייסדו את תחרות "מלכת היופי הפנימי", יהיו לה סיכויים לא רעים. היא שמנמנה, יש לה משקפיים שנולדו מהכלאה בין המשקפיים של גורודיש למשקפיים של קובי אוז, והיא לוקחת דברים ללב בקלות. היא אמנם מקסימה, אבל לא במובן של נערת החן הבאה.

אבל אוליב חולמת להופיע בתחרות יופי. ולמרבה הפלא היא גם מתבשרת יום אחד שהתקבלה לתחרות יופי שנתית לילדות, "ליטל מיס סאנשיין". החלום מתגשם. אלא מה? למשפחה שלה אין ממש כסף כדי לטוס לקליפורניה הרחוקה, שם מתקיימת התחרות.

העובדה הקטנה הזו סותרת קצת את הרעיון הבסיסי עליו מנסה הקריירה של ריצ'רד (גרג קינר), אבא של אוליב, להתבסס. הוא מנסה למכור שיטה להצלחה בחיים, ולא כל-כך מצליח. מה שהוא כן מצליח לעשות הוא לחלק את כל העולם למצליחנים ומפסידנים, באדיקות עיוורת. אני בטוח שאם הוא היה רואה פסנתר נופל על מישהו, הוא היה מצליח להסביר שיש שני סוגים של אנשים: אלה שפסנתר נופל עליהם ואלה שלא, וזה עניין עקרוני. אלא אם הפסנתר היה נופל עליו, ואז הוא היה טוען בתוקף שזו מפוחית.

מטבע הדברים, התנהגות כזו משגעת את הקרובים אליו, בעיקר את אשתו שריל (טוני קולט), שנמצאת רוב הזמן על סף התמוטטות עצבים בנסיונה לפשר בין כל הנפשות בבית, מה גם שבעלה הוא לא הפסיכי היחיד שם. שלושה דורות של מוזרות גרים באותו בית.

הבן הבכור, דוויין (פול דנו), רוצה להיות טייס ניסוי/פילוסוף. זו הדרך היחידה בה אפשר להסביר את הקשר בין רצונו העז להצטרף לאקדמיה לטיס וחיבתו לניטשה, שצירוף שניהם גורם לו לשתוק ולא להוציא מילה מזה כמה וכמה חודשים, ולשנוא את כולם בלהט. כן, גם אתכם, למרות שהוא לא יאמר לכם מילה בנידון.

פרנק (סטיב קארל) אחיה של האם, נמצא בהשגחתה לאחר נסיון התאבדות, כיוון שהביטוח לא מממן את אישפוזו. אמנם הוא לא שונא את כל העולם, אבל הוא בהחלט נראה כאילו הוא מרגיש שכל העולם שונא אותו. הוא עגמומי, שתקן, קודר ועצוב, במידה כזו שכמעט ואפשר לדמיין משב רוח של אומללות וייאוש עולה מן המסך עליו הוא מופיע, ומכה בצופה. עד כדי כך שלא אכפת לו להסביר לילדה בת שבע שהוא ניסה להרוג את עצמו, ולמה.

לא פלא שצריך את הסבא כדי לאזן. הסבא (אלן ארקין) הוא פרחח הולל בן שבעים שמקלל בשביל כל שאר המשפחה (שכבר הייתה צריכה להתרגל לקללות שלו, אבל נראה שטרם עשו זאת). הוא נותן לנכדו מיני עצות, העומדות בניגוד לערכי המשפחה, ונהנה הנאה מיוחדת מהבכת שאר בני הבית, חוץ מאוליב חביבתו. למעשה, הוא נראה כמו טיפוס שלא שם לב בכלל למבוכה שהוא גורם לאחרים, ואם הוא שם לב – לא אכפת לו.

היות ואין להם, כזכור, כסף לטיסה, כל החבורה הלא-בדיוק-עליזה הזו נדחסת לה לואן פולקסווגן מקרטע משנות השישים, ומתחילה במסע ארוך מאלבוקרקי לעבר תחרות היופי אשר בקליפורניה המעטירה. בתקווה להגיע לשם בזמן, בלי שהמכונית – או המשפחה – תתפרק בדרך. הם ייתקלו בכל מיני טיפוסים, תקלות יגבשו את המשפחה או יהרסו אותה, וכל אחד ילמד בלה בלה בלה על עצמו, או שלא – כנהוג בסרטי מסע אמריקאיים.

יש כמה הפתעות, אך המבנה הכללי של הסרט אכן עוקב רוב הזמן אחרי המסגרת הידועה הנ"ל. נקודות החוזק של הסרט הן בדרך-כלל אחרות: קודם כל, המשחק. המשחק של שני ההורים הוא לא יותר מטוב, אבל השאר מצוינים ממש. הסבא אמנם קריקטורה, אבל קריקטורה משכנעת מאוד. דויין מפליא לעשות בהעברת כל קשת הרגשות המצומצמת של טינאייג'ר שונא באמצעות הבעות פנים בלבד. פרנק, כאמור, משרה סביבו אוירת עצב וייאוש בלי להתאמץ בכלל, והוא כל-כך כפוף ומכווץ בתוך עצמו, עד שנראה שתיכף יקרוס לתוך חור שחור של בדידות.

ועל כולם עולה אוליב. נכון שילדים וכלבים גונבים את ההצגה דרך קבע, ובהעדר כלבים בסרט ההצגה שייכת לה מלכתחילה, אבל היא נהדרת. היא מקסימה, מעוררת סימפטיה, אמינה מאוד, ועוררה בי די הזדהות כדי לתהות במשך חצי הסרט איזה משבר יהיה לה כשהיא תגיע לתחרות ותגלה שהיא, נו, לא מחומר של מלכות יופי אמריקאיות. וגם כדי לרחם עליה מראש, ולקוות שיקרה איזה נס.

הסרט מכיל כמה סצינות משעשעות, כמו כאשר כל המשפחה נאלצת להוות תחליף לקלאץ' המקולקל של הואן, וגם כמה סצינות שהן נפלאות ממש. למשל, כאשר דוברת של בית חולים עוברת מסימפטיה לאנטיפטיה מוחלטת בתוך שניות מספר, כשהיא שוכחת את כל כללי הנימוס הרשמי ברגע שיש בעיה קטנה, או סצינה ללא מילים בה אוליב מנחמת את דוויין. ועל כולם עולה קטע השיא של הסרט, תחרות היופי, קטע מטריד, חכם ומעורר מחשבה. אוליב וסצנת השיא, דיים כדי להצדיק את צפיית הסרט לבדם.

יש גם כמה בעיות. חלקים ניכרים מהסרט צפויים מדי (כמו שנאמר, הסרט נצמד מאוד לפורמט סרטי המסע), ויש גם כמה סצנות שנשענות על צירופי מקרים, או שהתנהגות הגיבורים בהן לא אמינה: האדם שבגללו ניסה פרנק להתאבד פוגש בו במקרה באמצע שום מקום; המלצה דבילית במיוחד של אבי המשפחה מתקבלת ללא ויכוח, אחרי שעה ומשהו שבה כולם לא הפסיקו לריב על דברים יותר הגיוניים; ואיכשהו נראה שלכל בני המשפחה אין שום מושג על מהותה של תחרות יופי, ואף אחד מהם לא ממש מודע למה שצפוי לאוליב. אלה לא חסרונות גדולים, אבל יש כאלה שזה יפריע להם. 'מיס סאנשיין הקטנה' הוא כמו אוליב: מדובר בסרט חמוד להפליא, לא מושלם לפי הקריטריונים החיצוניים המקובלים, אבל בתחרות 'מלכת היופי הפנימי' יש לו סיכויים מצויינים.