ביקורת: לופר

באופן פרדוקסלי, סרט המסע בזמן הכי טוב שראיתם כבר הרבה שנים

המשפט הראשון ב"לופר" הוא: "המסע בזמן עוד לא הומצא. אבל בעוד שלושים שנה, הוא כבר ‏יומצא". כנטפקן בעל ניסיון, מיד הערתי: רגע רגע, בעולם שבו מסע בזמן הוא אפשרי, למשפט הזה ‏אין שום משמעות. ברגע שמכונת זמן מומצאת במועד כלשהו במהלך ההיסטוריה של העבר או ‏העתיד, זה כאילו שהיא היתה (ותהיה) קיימת מאז ומתמיד. מה מונע מאנשי 2070 לתקוע לתוך ‏מכונת זמן אחת את כל הרכיבים של מכונת זמן שניה ודף הוראות הרכבה, ולשלוח את זה ל-‏‏2040? הא? הא?‏

הביא לי הסרט כאפה לפנים ואמר: שתוק ותקשיב.‏

המסע בזמן לא משמש לחקר העבר, זכיה בלוטו או קפיצות אל העתיד, אלא לחיסולים של ‏המאפיה. המסע בזמן לגמרי לא חוקי, מהרבה סיבות ברורות, לכן מי שמשתמש בו ‏הם האנשים שמשתמשים בדברים לא חוקיים: המאפיה. במקום לקשור כל איש שהם לא אוהבים ‏ללבנה ולזרוק אותו מגשר, הם שולחים אותו 30 שנה לאחור, שם מחכה לו מחסל עם אקדח. הנוסע ‏בזמן לא מספיק להגיד "איזה מגניב, נסעתי בזמן" לפני שהוא סופג כדור רובה לחזה. (ויגיד ‏הנודניק, רגע אחד, למה להסתבך עם כל זה? הם לא יכולים פשוט לשלוח אותם אל 420 מיליון ‏לפני הספירה, ולתת להם להיאכל על ידי דינוזאור חולף?).‏

לאותם מחסלים קוראים לופרים, והעבודה שלהם היא הכי קלה בעולם: פעם בכמה זמן הם צריכים ‏לחכות שיופיע במקום ובשעה מסוימים איש עם שק על הראש, לירות בו ולקחת את הכסף. הקץ' ‏היחיד בעבודה הזאת היא שבסופו של דבר אתה מחסל את עצמך. יום אחד האיש שבו תירה יהיה ‏אתה, זקן יותר ב-30 שנה, ולאחר מכן אתה תצא לפנסיה מוקדמת, עם הרבה כסף וידיעה ברורה ‏על מועד מותך. לא חיים גרועים מדי. (רגע, למה הם חייבים לחסל דווקא את עצמם? אי אפשר ‏היה לשלוח כל לופר, בבוא יומו, אל מחסל אחר כלשהו? הסיכויים למחשבות שניות לפני הלחיצה ‏על ההדק היו קטנים משמעותית, לא?).‏

אחד מאותם מחסלים הוא ג'וזף גורדון לויט, או בקיצור ג'ו, שחי ב-2040 חיי נהנתנות של חיסולים, ‏זונות וסמים שלוקחים דרך העין. כמו כל לופר, מגיע היום שבו הוא מוצא את עצמו, ומגלה לחרדתו ‏שבתוך 30 שנה הוא ייאבד את כל שיער ראשו ויהפוך לברוס וויליס. ג'ו הזקן ‏מצליח לברוח, וזו בעיה עבור ג'ו הצעיר, כי אם יש דבר אחד שהמאפיה הארבע-מימדית לא ‏אוהבת, זה לופרים שנותנים לעצמם לברוח. והאופן שבו הם מטפלים בכאלה עשוי לגרום לכל אחד ‏לייחל למוות פשוט. אז ג'ו הצעיר רודף אחרי ג'ו הזקן, וג'ו הזקן, שחזר בזמן עם אג'נדה, מתברר, ‏רודף אחרי מישהו אחר לגמרי.‏

וזה מגניב, מרתק, מעורר מחשבה, מותח, ולפעמים מצחיק. בקיצור: "לופר" הוא כל מה שאפשר ‏לבקש מסרט – כל עוד לא מתעמקים בתיאוריה שלו לגבי מסע בזמן. כי אני חושש שאין כזאת. ‏מישהו בפורום כלשהו באינטרנט בטח עוד ימציא תיאוריה מורכבת שמסדרת את כל הפרדוקסים ‏והסתירות בסרט באופן לכיד והגיוני, אבל זה ידרוש הרבה מאוד תירוצים והסברים שלא קיימים בסרט ‏עצמו. בסצינה אחת בסרט ברוס וויליס אומר שגם הוא לא לגמרי מבין את עניין המסע בזמן וההגיון ‏שבו, ואיך ייתכן שדברים שכבר קרו פתאום לא קורים, ולהיפך, ופוטר את זה ב"זה מסובך". זו ‏כנראה דרכו של הבמאי ריאן ג'ונסון לומר: עזבו אותי באמא'שכם מתאוריות ופרדוקסים, ‏תנו ‏לשחק. ‏

והוא משחק מעולה. צריך להיות נודניק בעל התנגדות עקרונית לכיף כדי להמשיך ולהעיר הערות ‏על פרדוקסים וכדומה בעוד הסרט מתגלגל לפניך בשורה ארוכה של סצינות מבריקות. "לופר" ‏עושה מה שכל כך מעט סרטים בימינו עושים: הוא מפתיע. את הרעיון הבסיסי אפשר היה למכור ‏לכל אולפן הוליוודי ולקבל סרט מרדפים שגרתי מתוחזק בגימיק מגניב, אבל "לופר" לא מסתפק ‏בזה: הוא מתפתל מסביב לעצמו כמו שרק סרט עם מסע בזמן יכול, כשהוא עושה כמיטב יכולתו ‏כדי לגרום למח של הצופים לעשות סלטות. מוסר ההשכל של "לופר" הוא: כשהסרט טוב מספיק, ‏לאף אחד לא אכפת מהחורים.‏

אפילו לא מהעובדה שברוס וויליס לא דומה בכלל לג'וזף גורדון לויט. שניהם, אגב, ליהוקים טובים ‏מבחינת העובדה שהם יודעים את מה שהם עושים, אבל לא חורגים בהרבה מהרגיל אצלם. אני לא ‏יכול לומר, לצערי, שברוס ‏וויליס מתקן כאן את הרושם שהוא עשה בשנים האחרונות: ‏שעבודתו ‏כשחקן מתמצה בהיותו קול וברוס ‏וויליס. גג"ל, כרגיל, מוצלח הרבה יותר, אבל הדמות ‏השולית המגניבה ביותר היא ג'ף ‏דניאלס בתור ‏בוס-מאפיה ‏נעים הליכות, שהיה גונב את ההצגה ‏אילו רק היו נותנים לו יותר זמן.‏

בנוסף לחנונים של מסע בזמן, קבוצה נוספת של אנשים שהסרט עלול לעצבן הוא מורים ‏לתסריטאות. רבים מהם היו בוודאי נותנים לתסריט של "לופר" מספיק בקושי, כי המבנה שלו לא ‏בסדר. כולם יודעים איך תסריט אמור להיראות: שלוש מערכות, אירוע מחולל, התפתחות, שיא ‏וכל ‏זה. "לופר", בטעות או בדווקאיות, שובר את המבנה הזה: בערך בנקודת החצי של הסרט, ‏בדיוק כשחשבתם שהבנתם לאן הוא הולך, הוא מחליף הילוך בפתאומיות. דמויות ראשיות חדשות ‏נכנסות לתמונה, יש תהליך חדש, התלבטות ‏חדשה, ואלמנטים בעולם של הסרט שלפני כן הוזכרו ‏בשלוש וחצי מילים הופכים לציר מרכזי. בקיצור, הוא הופך למשהו שונה לגמרי. ומוסר ההשכל הוא: גם הנחיות על מבנה ‏תסריט יכולות ללכת לחפש מי ינענע אותן.‏

הסרט כולל שורה של סצינות שייכנסו כל אחת בנפרד לרשימת הגדולות של השנה, ושעל אף אחת ‏מהן ‏אני לא יכול לפרט כי ספוילרים: בין השאר, יש בו סצינה שהיא בו זמנית המזוויעה והמבריקה ‏ביותר ‏שנראתה כבר מזמן מחוץ למרתפי ‏‏"המסור", וסצינת מתח היצ'קוקית מורטת עצבים ‏שמערבת צפרדע. ‏לא הייתי קורא ל"לופר" סרט אקשן, אבל כשיש סצינות כאלה – שלא כוללות ‏התחכמויות עם זמן או מרחב – ‏ג'ונסון ‏מצלם ‏אותן באופן מבריק, בלי לחזור על אותו טריק פעמיים.‏

חלקים גדולים מעלילת "לופר" נשמעים, ולא במקרה, כמו הרבה סרטים שכבר ראינו, ולא כולם ‏אפילו כוללים מסע בזמן. לאורך ‏הסרט אפשר לראות את "דו"ח מיוחד" מבליח כמה פעמים, וגם ‏את "שליחות קטלנית", "העד", ואפילו ‏‏"אקס-מן 3", מכל הדברים בעולם. וכמובן, כל העסק הזה של ‏ברוס וויליס במרחבי הזמן הוא מאוד ‏‏"12 קופים". אבל כמו בסרט של טרנטינו, זה שההשפעות ‏ברורות לא הופך את הביצוע לפחות מוצלח. ‏אני לא בא לטעון ש"לופר" הוא בהכרח טוב יותר ‏מ"שליחות קטלנית" או "בחזרה לעתיד", אבל אני אומר שהוא יוזכר ‏מעכשיו באותה נשימה עם ‏הסרטים האלה בויכוחים על מהו סרט המסע בזמן הטוב ביותר אי פעם.‏

תגיות: