טריילר: אדוני הכאוס

סיפורה של להקת Mayhem, אחת מהלהקות הכי מעוררות מחלוקת בהיסטוריה, מקבל עיבוד קולנועי. חבל.

נראה לי שכבר אמרתי את זה פה באתר פעם, אבל אני די מאוד אוהב מטאל. לצערי, שילובים בין שתי האהבות הגדולות שלי – מטאל וקולנוע – לא נפוצים במיוחד וגם לא טובים במיוחד, להוציא סרטים קומיים מובהקים כמו "ספיינל טאפ" ו"מפרט הגורל". סרט עלילתי רציני ומעוגן במציאות שנותן כבוד לז'אנר עוד לא היה לנו, ועל סמך הטריילר ל"אדוני הכאוס" (שיוצא שנה אחרי שהוקרן בפסטיבל סאנדנס 2018)… כנראה עדיין נצטרך לחכות לאחד.

אבל לפני שאתם צופים בטריילר – קצת הקשר. "אדוני הכאוס" הוא סרט שעוסק בסצינת הבלאק מטאל הנורבגי, תת ז'אנר קודר וקיצוני שהתפתח באמצע שנות ה-80 והגיע לשיאו בתחילת שנות ה-90, וספציפית עוסק בלהקת Mayhem (שנקרא לה מעכשיו "מייהם"). הנה הקטע עם מייהם: כל הסטריאוטיפים שמייחסים ל"פריקים" ומטאליסטים – עורבים מתים, עבודת השטן, דם על הבמה, "איפור גולגולת" – כמעט כולם הומצאו (או לפחות נהיו מאוד פופולאריים בז'אנר) בזכות להקות הבלאק מטאל הנורבגיות, ומייהם ביניהן.

ייחודה של הסצינה הזאת הוא שהמוזיקאים והמעריצים בה לקחו את ה"חבילה" שמסביב ליצירות רחוק יותר מבכל סגנון מוזיקלי אחר, והפכו אותה לחלק בלתי נפרד מאורח החיים ה"אזרחי" שלהם. בסופו של דבר הם עשו כמה דברים מאוד לא יפים, בלשון המעטה: חברי להקת מייהם ספציפית היו מעורבים בשניים מהמקרים הכי מזעזעים ומתוקשרים בתולדות המטאל.

גם מטאליסטים אדוקים ממני שמעריכים את הסצינה הזאת על רקע מוזיקלי (אני לא, אגב: רוב הבלאק מטאל הוא פח אשפה מוזיקלי אחד גדול בעיניי), עדיין דואגים להבהיר שהם מפרידים לחלוטין את המוזיקה מכל הדברים שקרו מסביב לה, או לפחות לא מקבלים אותם, כי העניינים האלה באמת עשו שירות לא טוב לז'אנר. מעללי קהילת הבלאק מטאל בשנות ה-90 שלחו את תדמית הז'אנר עשר שנים אחורה, דווקא בזמן שמטאליקה הייתה הלהקה הגדולה בעולם ורגע אחרי שג'ודאס פריסט, אוזי אוסבורן וטוויסטד סיסטר הצליחו לשכנע את בתי המשפט ואת הקונגרס האמריקאי שמטאל דווקא לא משחית והורג את הנוער.

והאמת, דווקא בגלל הטירוף והקיצוניות חסרת התקדים שרווחו בסצינה הזאת, סרט עלילתי עליה היה יכול להיות מסמך אנתרופולוגי מעניין, עם הגישה ההפקתית הנכונה.

אז למה הטריילר נראה כמו "בלאק מטאל: גרסת ריברדייל"?

תראו, בקונטקסט אחר דווקא הייתי אוהב את הרעיון של סרט על סצינה אפלה, אלימה, מפחידה ובעיקר מאוד זרה שנעשה בסגנון קופצני ו"אמריקאי" באופיו, במעין ניגודיות מכוונת בין סגנון לתוכן. אבל כאן, משהו פשוט לא עובד. את ההסבר לתחושה שלי אפשר אולי למצוא בכך שיונאס אקרלונד הבמאי אמנם היה בעצמו חבר בלהקת בלאק מטאל בעברו, אבל אחרי זה יצא לקריירה ענפה של בימוי קליפים של אומני פופ מיינסטרימיים כמו מדונה, ליידי גאגא ובריטני ספירס. אי אפשר להימלט מהתחושה שבמקום סרט שצולל לתוך נבכי הסצינה ומנתח איך ולמה היא הגיעה למקומות מאוד בעייתיים, הסרט נראה יותר כמו מבט של זר שמסתכל עליה מבחוץ דרך פילטרים שמקלים על העיכול.

ואם זה לא מספיק, לסיפורים המובאים בסרט יש מלא גרסאות סותרות ותאוריות שונות לגבי איך ולמה בדיוק הם קרו, ואנשי הסצינה שעדיין חיים לא הרשו ליוצרי הסרט להשתמש במוזיקה שלהם בגלל הגרסה שהם בחרו או לא בחרו להציג. זה מצב קצת אבסורדי: תארו לכם את "רפסודיה בוהמית" בלי שיר אחד של קווין. בקיצור, חווייה אותנטית זאת לא תהיה, וחבל, כי דווקא יש פה פוטנציאל ליצירה מרתקת על תופעה ייחודית ולא מסוקרת.

דבר אחד נפלא שכן יצא מהסרט הזה הוא הליהוק של אמורי כהן לתפקיד בסיסט הלהקה. זה לא כי הוא נותן הופעה טובה (הרי עדיין לא ראיתי את הסרט) אלא בגלל שהבסיסט האמיתי, וארג "הרוזן גרישנוק" ויקרנס, הוא, איך לומר, לא חובב גדול של יהודים. לקרוא לאיש הזה נאו-נאצי גזען אנטישמי יהיה אשכרה אנדרסטיימנט. ישנו פלח – קטן, אבל קיים – בקרב מעריצי מייהם אדוקים, שלא רק אוהב את המוזיקה ואת סגנון החיים שסביבה, אלא גם נוטה להסכים עם הדעות הפוליטיות של הבחור. לכן אין דבר מצחיק יותר מלהיכנס לתגובות לסרט ביוטיוב ולראות את הפאנדום הפאנטי והקולני של וארג מתעצבנים ונעלבים על כך שהאליל שלהם, מושיע אירופה הלבנה – מגולם בידי "יהודי מלוכלך". קשה להאמין שלא מדובר בבחירת ליהוק מכוונת שנועדה להטריל אותם, ועל כך כל הכבוד.