מדגסקר

במקור: Madagascar
במאי: אריק דארנל, טום מקגארת'
קולות: בן סטיל, כריס רוק, דייויד שווימר, ג'אדה פינקט סמית, סשה ברון כהן

ג'ירפה, היפופוטם וזברה נכנסים לתחנת רכבת. זה נשמע כמו בדיחה. יש לזה את העומק העלילתי של בדיחת "טוק-טוק". זה 'מדגסקר'.

טוב, זה לא היה לגמרי מדוייק. 'מדגסקר' הוא לא בדיחה אחת ארוכה שנמשכת שמונים דקות. הוא הרבה בדיחות קטנות שביחד לוקח שמונים דקות לספר אותן. יש בו המון בדיחות, הרבה מהן אפילו מצחיקות, אבל מעט מאוד תוכן מכל סוג אחר.

בערך חצי מהעלילה תוארה במשפט שמופיע בתחילת הביקורת הזו. בחצי השני, לאחר ההתפרעות של האריה (בן סטילר), הג'ירפה (דיוויד שווימר), ההיפופוטם (משהו פינקט-סמית'… נו, אשתו של וויל) והזברה (כריס רוק) הם נשלחים לשמורת טבע באפריקה, מקום בו הם לא יוכלו להזיק לאף אחד. בעקבות השתלשלות אירועים מצערת וארבעה פינגווינים, הם נוחתים על חוף שומם באי מדגסקר. אה, ושם קורה משהו עם קבוצה של למורים (נראה כמו סנאי, שר שירי פופ זולים), וארבע החיות מגלות את משמעותה של חברות אמיתית, וכאלה.

כל העלילה הזו כמעט מיותרת. 'מדגסקר' הוא אמנם לא אחד מאותם סרטי אנימציה שמלבישים עלילה נדושה על קונספט כמו "כל גיבורי הסרט הם טוסטרים", אבל הוא לא מאוד רחוק מזה. לג'ירפה, למשל, אין אופי של ג'ירפה – יש לה את האופי שהייתם מצפים מטייפ-קאסט של דיוויד שווימר. כנ"ל לאשתו של וויל סמית', שמתנהגת כמו דוגמנית במשך כל הסרט, ולא כמו היפופוטם. בכלל, שתי הדמויות האלה לא עושות כמעט כלום, ומבחינת העלילה הן מיותרות לחלוטין. הכוכבים המרכזיים של הסרט הם האריה אלכס והזברה מרטי, שלאורך הסרט מגלים עד כמה המיקומים היחסיים שלהם בשרשרת המזון עלולים להזיק ליחסים ביניהם. כל השאר נמצאים שם רק בשביל להעביר שורות מחץ ברגעים המתאימים, וגם זה לא תמיד.

אבל, וזה כבר חשוב באמת: שורות המחץ האלה עובדות. אפשר להתלונן מפה ועד הודעה חדשה על 'מדגסקר': העלילה שלו מפגרת, הדמויות לא-מעניינות, ואם הן לא היו עשויות מפיקסלים – הן היו עשויות מקרטון. אבל במדד של בדיחות נטו לדקה, הוא מנצח בגדול. כמו 'שרק', מדגסקר זורק הרבה קטעי רמיזה ופארודיות לסרטים משמעותיים מהשנים האחרונות (הוא מצליח להתחמק, תודה לאל, מפארודיה על 'החוש השישי' או 'מטריקס'), אבל בינהם יש גם דמויות משנה מגניבות והרבה הומור הג'ירפה-נפלה-על-הראש שעובד טוב במיוחד.

אם כבר מדברים על דמויות משנה, בפרס ע"ש סקראט מ'עידן הקרח' לדמויות המשנה שלא קשורות לשום דבר אבל גונבות לחלוטין את ההצגה זוכים הפינגווינים. הפינגווינים הם הכוכבים המרכזיים של 'מדגסקר' – בטח שיותר מהזברה המעצבנת הזאת. דמיינו את וין דיזל וברוס ויליס בגובה 40 ס"מ ועם רגליים קצרות מדי. כן, זה משעשע יותר ממה שזה נשמע. הפינגווינים מקבלים בדיחות טובות יותר מכל דמות אחרת, הם מדובבים בצורה נהדרת, ומבצעים בנונשלאנטיות סצנות פריצה והשתלטות משעשעות במיוחד. אחריהם מגיעים הקופים, אבל הם באמת לא מופיעים ליותר מדי זמן בסרט. מי שכן מקבל זמן מסך ארוך יחסית הוא מלך הלמורים מטעם עצמו, ג'וליאן, בדיבובו של סשה ברון כהן, המוכר יותר כעלי ג'י. כל אלה גורמים לכל ארבעת השחקנים הראשיים להאפיר לידם. נכון, השחקנים הראשיים עשו עבור הדמויות שלהם עבודת דיבוב לא רעה בכלל, אבל האישיות של הדמויות הללו לא ממש נחקקת בזיכרון. הם שם. הם מדברים קצת. וזהו, בערך.

זה משאיר אותי בבעיה די רצינית, כי לדעתי 'מדגסקר' הוא סרט שבהחלט כדאי לראות. שווה לקחת אחה"צ פנוי, לתפוס קורבן כלשהו ולהתכונן לשמונים דקות של צחוקים. אבל יש לי מעט מאוד טיעונים מוצקים לגבי למה כדאי לעשות את זה. 'מדגסקר' הוא לא סרט מבריק, הוא רק מצחיק, וכאן זה נגמר. אין בו כמעט שום דבר נוסף שאפשר להגיד עליו מעבר לזה. אבל בעצם, איפה כאן הבעיה? הנסיון שלי לבלבל לכם את השכל הוא מלכודת אחת ש'מדגסקר', בניגוד אלי, לא נופל בה. מדובר בזריקה גדושה ומרוכזת של הומור, ישר לוריד, עטוף במינימום קיטש ובמקסימום פוליטיקל-קורקטנס. עוד סרט קיץ.