ביקורת: מכתוב

אם כבר עושים סרטים בשביל הקהל, שלא יזכו בשום פרס בשום פסטיבל - אז לפחות לעשות אותם מהסיבות הנכונות
שם רשמי
מכתוב
שם לועזי
Maktoub

אם יש דבר אחד שמאפיין את הקולנוע המסחרי בארץ – כלומר, הסרטים שלא מתחרים על פרס אופיר או על דקל הזהב, אלא על מי יביא יותר צופים לסינמה סיטי בקיץ – זאת הציניות. בסרטים כמו "שושנה חלוץ מרכזי", "ג'סטה" או "4 על 4", החל מהפריים הראשון של הטריילר, הצופה המיומן יכול לזהות בקלות את הגימיקים, השטיקים, הטריקים כדי לחלוב עוד כרטיס ועוד כסף, בלי שום רצון להגיד משהו אמיתי ובלי שום חדוות יצירה. המטרה: ליצור להיט. סרט שלא משנה מה יכתבו בעיתונים, אנשים יבואו לקופות. לעיתים זה עובד. הקיץ, לעומת זאת, באי הקולנוע התרחקו מכל הג'סטות. ובצדק. בציניות אפשר אולי ליצור להיט, אבל קשה ליצור סרט טוב באמת. סרט שאנשים יאהבו ויזכרו זה סרט שהאנשים שעשו אותו אהבו ליצור, וכאן "מכתוב" מתעלה על השאר.

"מכתוב" הוא בהחלט מאותם סרטים שאפשר להגדיר כ"עממיים"; יש סיבה לכך שלא ראיתם אותו מוזכר אפילו פעם אחת ברשימת המועמדים לאופיר. הסרט מספר על צמד גובים בעולם התחתון, שבעקבות חוויה של כמעט-מוות, מחליטים לשנות את נתיב הקריירה שלהם. אם זה מתחיל להזכיר לכם את "ספרות זולה", אל תצפו לקשר הדוק מדי. הדיאלוגים ב"מכתוב" לא בדיוק מגיעים לרמת טרנטינו, ואפילו לא לרמת טליה לביא. הם חמודים, מעבירים את הסרט בנעימים ונשכחים ברגע שיוצאים ממנו. בכל הסרט הזה יש סצנה אחת בלבד של גאונות קומית, כזאת שמביאה מספר אלמנטים שהוצגו קודם לסצנה משוחררת ומפתיעה, ולא, היא לא שווה לבדה את מחיר הכרטיס. מי שבא לסרט בשביל לצחוק, יתאכזב.

במקום זה, "מכתוב", הוא סרט של רגש – ומזה יש לו הרבה. מאבא שלא מוכן לדבר עם הבן שלו, דרך ילד בודד ללא חברים שרוצה בר מצווה ועד גבר שלא מתייחס לאשתו בגלל לחצים כלכליים – "מכתוב" משתמש בעלילות יומיומיות מרגשות לכאורה שבשלב הזה לא יכולות שלא להיחשב לקלישאות. מפתה להגיד ש"מכתוב" הוא מעין גרסה עדכנית, מבחינת פיתולי העלילה שלו, לסרטים הערביים שהיינו רואים בערוץ 1, אבל אני אישית לא ראיתי אף פעם סרט כזה, אז במקום זה אני אגיד שהוא הזכיר לי יותר מכל סרטים הודיים מסוימים. זאת לא בדיוק מחמאה אבל זה גם לאו דווקא עלבון – "מכתוב" מנסה את כוחו בעלילות שבקולנוע האמריקאי היו נשברות מרוב קריצות וציניות, ומבצע אותן בפנים חתומות לחלוטין. זה מרשים, במובנים מסוימים. הסרט הוא מהסרטים האלה שנותנים מקום של כבוד לרגישות מסוימת שבידיים פחות טובות הייתה יכולה להיות קיטש בלתי נסבל. בידיים המיומנות של יוצרי הסרט, היא רק קיטש.

הסוד לכך הוא ש"מכתוב" עושה את כל מה שהוא עושה בלב שלם. יוצרי הסרט, גיא עמיר וחנן סביון, המוכרים בזכות "עספור" בטלויזיה, באמת רצו לספר את הסיפור הזה ובאמת אוהבים את סגנון הסרט הזה. הם אולי לא בפסגת התעשייה, אבל הם שמחים לעשות את מה שהם עושים והשמחה הזאת מוקרנת דרך המסך. זאת אולי הסיבה שלמרות כל המילים הלא-בדיוק-מהללות שאמרתי על הסרט, הוא בכל זאת סרט שאני מעריך. "מכתוב" הוא סרט שגורם לך לחייך לא כי הוא קורע מצחוק או כי העלילה שלו ריגשה אותך עד כדי כך – הוא סרט שגורם לך לחייך בגלל שמי שמספר אותו כל כך נהנה מהסיפור שזה קצת מדבק, אפילו שזה סיפור קיטשי ודבילי לחלוטין. הלוואי שכך היו נראים כל הסרטים הישראליים – עשויים מהלב, עם שמחה ואופטימיות. סרטים שנעשים לא כדי לרצות איזה קהל אירופאי, אמריקאי או ישראלי, אלא נעשים מתוך חדוות יצירה חסרת ציניות.

אבל מצד שני, זה יהרוג מישהו אם הם גם יהיו קצת יותר…טובים? אין ממש טעם להיכנס לאיכויות של הסרט, וממילא רוב התגובות של הקהל הם משהו כמו "שימותו המבקרים" אבל קשה להרעיף עליו תשבחות: הכימיה בין עמיר וסביון קצת מוזרה וקשה להכתיר אותם כ"צמד קומי מחונן" כמו אסי וגורי או קי ופיל, התסריט רחוק ממבריק והעשייה הקולנועית היא סבירה ומשמשת לחלוטין כרקע יפה למופע של עמיר וסביון, בלי שום יומרות מעבר לכך. אני לא מתעכב על כל אלה, כי לאף אחד שרואה את הסרט לא אכפת לכאן או לכאן מהאלמנטים האלה, אבל מאכזב שסרט שנעשה עם כל כך הרבה רצון טוב לא היה יכול למצוא מישהו שיכוון אותו ויגיד לו דברים כמו "היי, עברו בערך 30 שנה מאז שזה היה סביר להשתמש ב'קוקסינל' כקללה לגיטימית וב'גברים מתלבשים כנשים' כבדיחה לכל דבר". ללא היד המכוונת הזאת, נשארנו עם סרט שטוב לראות שמי שעשה אותו האמין בו, רק מאכזב לגלות שבזה הוא האמין כל זמן. קצת כמו לראות חסיד שתורם צדקה ועוזר לזולת בגלל ביאת המשיח שבה, בעזרת השם, הוא יצליח סוף סוף לסדר את חשבון הכבלים שלו מול הוט.