ביקורת: מאמה

מאמה just killed a man

‏"מאמה" מתחיל באיש שהולך להרוג את שתי הילדות הקטנות שלו. זה לא החלק המפחיד בסרט.‏

אבא של ויקטוריה ולילי רצח את אשתו, וגורל הבנות לא היה שונה בהרבה, אלמלא הוא היה בוחר בצריף ‏הלא נכון באמצע היער. חמש שנים מאוחר יותר, שתי הילדות נמצאות. לבדן, אחרי ששנים של ‏ניתוק מהחברה הפכו אותן לחיות פרא, אבל עדיין חיות. הן מאומצות על ידי אחיו של אביהן ‏והחברה שלו (ג'סיקה צ'אסטיין) – שניהם לא מוכנים להיות הורים, ובוודאי שלא הורים לשתי ילדות ‏שרגילות לצוד, להרוג ולאכול את האוכל שלהן בעצמן. הילדה הקטנה בקושי מדברת; הילדה ‏הגדולה מדברת אמנם, אבל אומרת דברים מוזרים. דברים כמו "מאמה", למשל. מאמה, לטענת ‏הילדה, היא זו שדאגה לילדות והאכילה אותן ביער. מאמה אוהבת את הילדות, אבל יכולה להיות ‏גם מפחידה לפעמים. מאמה לא נוגעת ברצפה.‏

‏"מאמה" אמנם נוצר על ידי במאי ארגנטינאי (אנדרס מוצ'יאטי), ונחשב להפקה ספרדית/קנדית ‏בחסות מפיק מקסיקני (גיירמו דל טורו), אבל בסגנונו הוא מזכיר דווקא סרטי אימה יפנים, המלאים ‏ברוחות רפאים ארוכות שיער המתחבאות בפינות אפלות ולחות. השילוב הבינלאומי הזה עובד. ‏רוב הזמן, על הנייר, הסרט לא מראה שום דבר חדש. שועלי אימה יוכלו להצביע, בנוגע לכל סצינת ‏הפחדה ב"מאמה", על סצינה אחת לפחות מתוך סרט עבר שעשתה פחות או יותר את אותו הדבר. ‏אחרי הכל, כמה דרכים שונות כבר יש להראות דמות מעורפלת של אישה שעשויה לשרוץ טיפה ‏מחוץ לטווח העין בתוך בית גדול ואפל, ומגיחה מתוך דלת או ארון או משהו? אבל את ההפחדות ‏הלא מקוריות "מאמה" מבצע מצוין, ומתבל אותן בכמה סצינות מקוריות באמת. שוט מבריק אחד, ‏שבו התמונה מחולקת בין חדר ילדים ומסדרון, הוא מעין מיני-סרט אימה בפני עצמו.‏

אחד הדברים העיקריים שמרימים את "מאמה" מעל לרמת סרט האימה הממוצע הוא לא הרוח, ‏אלא דווקא בני האדם. רוב סרטי האימה עוסקים במשהו על-טבעי או מפחיד שקורה לאנשים ‏רגילים כמוני וכמוך, ומשתדלות לעשות את הדמויות כמוני-כמוך ככל האפשר, ולכן הן בדרך כלל גנריות ומשעממות. ב"מאמה" זה לא המצב. ג'סיקה צ'אסטיין, שחקנית ‏נהדרת שאותה כבר התרגלנו לראות כיפהפיה ג'ינג'ית מהממת, נראית כאן שונה לחלוטין כרוקרית ‏גותית עם שיער שחור קצר, אבל זה לא מפריע לה להקנות לדמות שלה – שמאוד לא מתלהבת ‏מתפקיד האמא שנכפה עליה – אמינות בלתי מצויה לסרטים מסוג זה. גם שתי הילדות (מייגן קרפנטייר ואיזבל נליס) ‏מצוינות, והיחסים בין האמא בעל כרחה לבין ילדות הפרא היו יכולות להספיק לסרט שלם גם ‏אלמלא היתה מאמה בסביבה. וכשדמויות שאכפת לך מהן מפחדות, גם אתה מפחד יותר.‏

‏"מאמה" רחוק מלהיות נטול חסרונות. זה אחד מאותם סרטים שככל שחושבים עליהם יותר ‏בדיעבד, כך הם מתפרקים. מלבד צ'אסטיין והילדות, רוב השחקנים בסרט מאולצים למדי, ‏וממלאים תפקידים שברור מדי מראש לאן הם יילכו ולאן יגיעו. דמות אחת נופלת במהלך הסרט אל ‏תוך חור בעלילה, וזמן מה לאחר מכן מגיחה מחדש ללא שום הסבר, אחרי שעברה כנראה כמה ‏סצינות שיופיעו רק ב"סצינות שנמחקו" בבלו-ריי. כמה רגעים של אפקטים ממוחשבים לא מספיק ‏טובים פוגעים באמינות הסרט, והסיום נגוע בשמאלץ שמאיים להפוך אותו לסרט דיסני. סרט דיסני ‏אפל מאוד שבו הסוף הטוב לא מובטח, ובכל זאת. ויותר מכל – הסרט מותח עד הקצה את עניין ‏הבית הרדוף עם שבו בכל רגע תקפוץ (או לא תקפוץ… ו-א-ז תקפוץ) עליך איזו רוח רפאים ‏מבהילה. ההבהלות יעילות, מבוצעות טוב ובסופו של דבר חוזרות על עצמן.‏

זאת רשימה רצינית של חסרונות, אבל את הדברים החשובים "מאמה" עושה נכון. שתי ילדות, אמא ‏מאמצת ומאמה הן מספיק בשביל להפוך אותו לאחד מסרטי האימה המוצלחים ביותר שהוקרנו ‏בארץ לאחרונה. ‏


פורסם במקור בוואלה