ביקורת: מאמה מיה 2

'מאמה מיה 2' הוא הרבה דברים - זבל טהור, תענוג קולנועי וגרסה מזמרת של 'הסנדק 2'.
שם רשמי
מאמה מיה 2
שם לועזי
Mama Mia: Here We Go Again!
סרט מס' 2 בסדרת מאמה מיה

יש שיגידו ש"מאמה מיה 2: Here We Go Again!" הוא זבל טהור. יש שיגידו שהוא תענוג. מבחינתי זה לא סותר – כמו בסרט הראשון בסאגה, מדובר בסרט דבילי שמרכז המון שחקנים חביבים וכמה שחקנים נהדרים בשביל מטרה אחת, שבעיני המון אנשים היא די נעלה: להתרוצץ באי יווני ולשיר שירים של אבבא, כשבין שיר אחד למשנהו יש איזשהו תירוץ די משעשע לעלילה.

התירוץ הנוכחי אפילו יותר קלוש מזה של הסרט הראשון: חמש שנים אחרי, סופי (אמנדה סייפריד) מתכוננת לפתוח מחדש את בית המלון שאמה המנוחה, דונה, ניהלה מהאי היווני הפסטורלי קלוקירי, בו גידלה אותה לבד. במקביל, אנחנו רואים בפלאשבקים איך דונה בכלל הגיעה לאי הזה, פגשה את שלושת הגברים שכל אחד מהם הוא מועמד סביר לתפקיד אבי בתה, ונכנסה לעסקי המלונאות. ככה שבגדול, אם "מאמה מיה" הוא "הסנדק", אזי "מאמא מיה 2: הנה שוב באים!" הוא "הסנדק 2". בתפקיד אל פאצ'ינו, הבן השב הביתה שמנסה לנהל את העסק המשפחתי כמו שצריך יש לנו את אמנדה סייפריד, חיננית כתמיד; בתור רוברט דה-נירו, ההורה הדומיננטי בצעירותו, יש לנו את לילי ג'יימס החמודה (חלקנו נזכור אותה בתור מושא האהבה החינני של אנסל אלגורט ב"בייבי דרייבר", וחלקנו בתור המזכירה הפעורה של גארי אולדמן ב"שעה אפלה"); ובתור מרלון ברנדו – מריל סטריפ. שזה, כמובן, שדרוג לכל הדעות.

חשוב להזכיר – זו לא יצירת מופת. זה אפילו לא סרט חכם במיוחד. או בכלל. לא נמצאות כאן תובנות כלשהן על אימהות או על חשיבות מוזיקת הפופ בעולם האכזרי בו אנו חיים. כן נמצאת בו חבורה של שחקנים מוכשרים (ג'ולי וולטרס, כריסטין ברנסקי, אמנדה סייפריד, קולין פירת' ומי שבעיני היא התגלית הגדולה של הסרט – ג'סיקה קינן וויין, שמגלמת את דמותה של כריסטין ברנסקי, הדודה הזוהרת עם הקארה המפלצתי, בצעירותה, ועושה חיקוי נהדר שלה) שעושים המון כיף לצלילי שירים מאוד קליטים.

בגלל שבסרט הראשון נעשה שימוש ברוב הלהיטים הגדולים של להקת הפופ השוודית ההיא, בסרט השני נמצאים שני דברים: שירים פחות ידועים של אבבא, ושירים שכבר היו בסרט הראשון. שזה די סבבה, למען האמת – במחזות זמר לעיתים קרובות מאוד חוזרים על אותם שירים פעם שנייה, אז באמת אין סיבה מהותית שלא נשמע את "מאמא מיה" עוד פעם. יש סיבה שלסרט הזה קוראים "מאמא מיה: הנה אנחנו שוב באים".

כמובן, יש שני להיטים של אבבא שבהם לא נעשה שימוש בסרט הראשון ומופיעים כאן, ושניהם מקבלים גרסה מיוחדת מאוד. "ווטרלו", שנבחר בזמנו כשיר האירוויזיון הגדול ביותר אי פעם, זוכה לנאמבר משעשע ותמוה במיוחד, ו"פרננדו" מושר על ידי שר. עכשיו, בכל סרט רגיל, אירוע כמו הופעת האורח המפתיעה של שר היה אמור להיות הפתעה, וכל מי שחושף אותה היה בעצם עושה ספוילר איום ונורא לסרט. אבל סרטי "מאמא מיה" הם לא סרטים רגילים, ולכן היא הופיעה בטריילרים, פירסמה מבעוד מועד שהיא עתידה להוציא אלבום של שירי אבבא בביצועה ובאופן כללי הייתה מההתחלה האטרקציה המרכזית של הסרט.

ובתור האטרקציה המרכזית היא בהחלט לא מאכזבת – "פרננדו" שלה הוא הביצוע הווקאלי הטוב ביותר שהיה בשני הסרטים עד עכשיו, ואחד הרגעים הכי טובים בו. כל כך כיף לראות את שר על המסך, שבקלות אפשר לשכוח את העובדה שהיא מבוגרת ממריל בשלוש שנים, למרות שהיא באה לגלם את אמא שלה. אם סרטי "מהיר ועצבני" מקבלים פטור מהתחשבות בחוקי התנועה והפיזיקה, "מאמא מיה 2" בקלות יכול לקבל פטור מכללי החשבון הפשוט.

חשוב לציין שמי שרוצה לבוא בשביל זמן איכות עם מריל יתאכזב קשות – אני לא יודע אם זה בגלל המחויבות שלה להופעתה ב"מרי פופינס חוזרת" או בגלל שלא בא לה להשחית את זמנה על סרטי המשך, אבל זמן המסך שלה לא עולה על חמש דקות. מטבע הדברים, אלו חמש הדקות הטובות ביותר בסרט, אבל לשים אותה על הפוסטר באותו אוברול איקוני מהסרט הראשון בזמן שהיא פה לסצנה ופסיק? מדובר בסוג מסוים של הטעיית הצרכן.

לא שאני מתלונן – בתור מי שבא לראות סרט מטופש להפליא ומהנה להחריד עם המון שירי פופ קליטים (חלק יותר וחלק פחות) ולא מעט שחקנים מצוינים, קיבלתי את התמורה המיטבית לכספי. מי שרוצה לראות משהו יותר רציני – יש לכם אולם ליד את גלן קלוז ב"האישה", שנותנת הופעה נהדרת בתור אישה שמאוד מתבאסת על זה שהיא לא על האי המקסים ההוא ביוון, שרה "Knowing Me, Knowing You" עם החבר'ה החמודים מ"מאמא מיה". הבחירה היא שלכם.