ביקורת: שם קוד מ.ל.א.ך.

איזה כיף היה במלחמה הקרה!
שם רשמי
שם קוד מ.ל.א.ך.
שם לועזי
The Man From U.N.C.L.E

זה אחד מצירופי המקרים הביזאריים האלה: בתוך שבועיים הגיעו אלינו שני סרטים שאין שום ‏קשר בינהם – "היטמן: סוכן 47" ו"שם קוד מ.ל.א.ך.", ומתברר שהעלילה של שניהם, או לפחות ‏תחילתה, זהה. קלטו: אישה אחת, שנמצאת בברלין, לא יודעת שלמעשה היא הפכה למטרה של ‏שני ארגונים חשאיים שונים. שני גברים נשלחים כדי למצוא אותה ומנסים לחסל זה את זה. המטרה ‏האמיתית, מתברר, היא לא האישה עצמה אלא אבא שלה – שאותו היא אמנם לא ממש מכירה ‏מכיוון שהוא נטש אותה בילדותה, ובכל זאת הוא חשוב מאוד, כי הוא מדען שעומד לפתח נשק ‏מסוכן שאותו שני האירגונים רוצים לעצמם.‏ כמו כן, בשניהם יש יריות.

יש שתי סיבות לכך שיותר אנשים לא משתאים על הדמיון המדהים הזה: האחת היא שלא הרבה אנשים ראו את "שם קוד מ.ל.א.ך.", ועוד פחות מזה ראו את "סוכן 47" (ובצדק). והשניה היא שבשני הסרטים אין לעלילה חשיבות ‏של ממש, זה רק משהו שקורה ברקע. ההבדל העצום בין שני הסרטים הוא שאחד מהם הוא סרט ‏טוב. וזה לא הסרט עם ה"47" בשם.‏

"The Man from U.N.C.L.E.", סרט שאין בו שום איזכור למלאכים (אבל גם לא לדודים) הוא רימייק של ‏סדרת ריגול משנות השישים, מתרחש באותה התקופה ומאמץ גם את הסגנון: הלבוש, המוזיקה, ‏וגם אופן הצילום – משהו בצבעים של הסרט מזכיר את הסרטים של אז, כאילו הוא צולם ‏באותן מצלמות או לפחות עבר דרך אותם פילטרים. באותם סרטים משנות השישים, ג'יימס בונד ‏כשהוא עוד היה שון קונרי וכל חקייניו, יש דברים נחמדים מאוד, אבל יש גם דברים שאיך לומר, לא ‏ממש התיישנו היטב. "שם קוד" עושה בחכמה כשהוא בורר את הנוסטלגיה שלו: הוא ‏לוקח מהסרטים האלה את החלקים הטובים – הסטייל, השנינות, המלחמה הקרה – ומוותר בנימוס ‏על רובם של החלקים הפחות טובים, כלומר, האפקטים והסקסיזם הבוטה.‏

במילים אחרות, זה ג'יימס בונד של פעם, אבל מעודכן להיום. הנרי קאוויל מגלם את נפולאון סולו ‏‏(איזה שם מדהים), סוכן אמריקאי שהוא פי 1000 יותר ג'יימס בונד; מולו מתייצב ארמי האמר (גם ‏שם מדהים. עוד יותר מדהים שזה השם האמיתי שלו) בתפקיד סוכן רוסי עם פרצוף של אבן ‏ונשמה של דב. האישה שבינהם היא אליסיה ויקאנדר, התגלית של 2015, שעשתה תפקיד מעולה ‏בתור רובוטית ב"אקס מאכינה", וכאן עושה תפקיד מעולה בתור בת-אנוש, או ליתר דיוק בתור כוכבת קולנוע.

שני הסוכנים, האמריקאי והרוסי, נאלצים לעבוד ביחד כדי לעצור… ארגון מרושע כלשהו. ויש גם ‏סצינות אקשן, מרדפים ומכות בדרך. והם בסדר. אבל אל תגיעו לסרט הזה בשביל האקשן; תגיעו ‏בשביל הסטייל, ובשביל הדיאלוגים. חילופי המהלומות המילוליות בין נציגי אמא רוסיה והדוד סם ‏הם נהדרים, והאמר וקאביל מבצעים תפקידים סטראוטיפיים אמנם, אבל עושים אותם מושלם. זאת ‏תזכורת מצוינת לכך שסרטי מכות ואקדחים יכולים להיות כיפיים.‏

מעריצי גאי ריצ'י, שביים את הסרט, ירגישו אולי שהוא ממשיך להתבזבז. האיש עזב מזמן את ‏העולם התחתון הבריטי שהיה אליו כל כך טוב ב"לוק סטוק ושני קנים מעשנים" ו"סנאצ'", ונראה ‏שהוא עכשיו עובד במשרה מלאה בתפקיד יוצר שוברי קופות הוליוודיים מסחריים – הסרטים ‏הקומדים שלו היו שני סרטי "שרלוק הולמס" עם רוברט דאוני ג'וניור, והסרט הבא שלו יהיה ‏הגירסה המיליון ואחת ל"המלך ארתור". אבל לזכותו של ריצ'י ייאמר שגם כשהוא עובד בשביל ‏המכונה ההוליוודית, הוא שומר על הסגנון שלו, והוא עובד היטב. למעשה, ייתכן שזה הסרט הטוב ‏ביותר שלו מאז "סנאצ'". ביחס לסרטי ריצ'י אחרים, שהתאפיינו בעריכה היסטרית, הסרט הזה ‏רגוע יחסית, ובכל זאת עדיין יש פה הרבה משחק עם זויות צילום משעשעות, עריכה מתחכמת ומסכים ‏מפוצלים. ריצ'י אוהב לחזור לאחור ולהסביר דברים באמצעות פלאשבקים, ולפעמים הוא אמנם ‏מגזים לגמרי (יש רגע בסרט שבו מתרחש פלאשבק למשהו שקרה לפני לא יותר מחצי דקה, ולמרות שאוגוסט בחוץ והמח של אף אחד לא פועל בפול-גז, הזכרון שלי לא נחלש עד כדי כך), אבל ‏רוב הזמן הוא יודע לעשות את זה באופן משעשע. זה אחד מהסרטים שצוחקים בהם לא רק ‏מהסצינות, אלא גם מהקאטים בינהם.‏

‏"שם קוד מ.ל.א.ך." לא מצליח כמו סרטי קיץ אחרים ולא בומבסטי כמוהם – וחייבים להודות שאחרי ‏פתיחה מעולה, הסיום שלו קצת מאכזב – ובכל זאת, בניגוד מוחלט לרוב סרטי האנשים עם האקדחים שראיתי לאחרונה, כיף לראות אותו.


פורסם במקור בוואלה