ביקורת: מנצ'סטר ליד הים

יהונתן צוריה על הסרט שבגללו אולי, סוף סוף, קייסי אפלק יהיה קצת פחות אח-של
שם רשמי
מנצ'סטר ליד הים
שם לועזי
Manchester by the Sea

הדבר הכי גרוע ב"מנצ'סטר ליד הים" זה השם שלו. והפעם, זה אפילו לא אשמת המתרגמים. מה זה ‏השם הזה? הוא נשמע כמו דוקומנטרי על עיירת דיג שאילי הון מאיימים להפוך אותה למגרש חנייה ‏ליאכטות הפרטיות שלהם. השם הזה לא מצליח להעביר דבר מההומור הציני, כאב הלב או הכנות של ‏הסרט, בנוסף לכך שהוא לא באמת סרט על העיר מנצ'סטר-ליד-הים (שהיא עיר אמיתית לחלוטין, עם ‏המקף והכול), כך שאין שום סיבה אמיתית לקרוא לסרט בשם הכל כך לא מושך הזה. אם מישהו שואל ‏אותך אם אתה רוצה לראות את "מנצ'סטר ליד הים", יש סיכוי טוב שתגיד " לא תודה, אני חושב שאני ‏אשאר בבית ואראה רכבת נורווגית נוסעת במשך 7 שעות ברצף". אולי הוא לא גורם למבוכה, כמו ‏תרגומים מביכים לשמות סרטים טובים, אבל זאת בדיוק הבעיה: הוא לא גורם לכלום. התגובה ‏הרגשית לשם של הסרט הזה היא תנומה קלה על המקלדת. ‏

אבל אם אתם מצליחים להתגבר על השם שלו, ואין לכם אלרגיה לסרטי אינדי אמריקאים, לכו לסרט ‏הזה – כי הוא הדרגה הכי גבוהה שסרטי אינדי אמריקאים מגיעים אליה: קורע מצחוק אבל קורע לב, עם ‏הופעות מוצלחות של כלל הקאסט, בימוי מוקפד, שימוש מדויק במוזיקה וסאונד, צילום נהדר, ועריכה ‏מוצלחת שמסיימת שנייה לפני שכבר הבנתם את הקטע. ‏

הסרט מספר את סיפורו של לי צ'נדלר, בוסטונאי טיפוסי עם מינימום נימוסים, מקסימום תגרות באר ‏לא נחוצות ותפקיד גברי ולא מכלכל. המצב הנפשי שבו הוא נמצא נע בין "שקט" ל"מחטיף לך אגרוף ‏בלי שום סיבה", וטוב לו ככה. גם כשמישהי מפלרטטת איתו, הוא מסתכל עליה בשקט עד שהיא ‏מתייאשת והולכת. לי צ'נדלר, בכלליות, הוא לא טיפוס מאוד חביב. יום אחד, במהלך העבודה הוא ‏מקבל שיחת טלפון. אנחנו לא יודעים מי ומה, אבל אנחנו יודעים שזה דחוף מספיק להוציא אותו ‏מהשלווה שלו, ולנסוע מהר ככל שיוכל מבוסטון אל עיירה קטנה. אבל כשהוא מגיע למקום, הוא מגלה ‏שהוא איחר את המועד – אחיו הגדול מת. ‏

תיאור העלילה הקצר של הסרט כפי שאפשר לקרוא בעיתונות הוא משהו בסגנון של "לאחר מותו של ‏אחיו, לי צ'נדלר מקבל את האפוטרופסות על האחיין שלו", אבל הסרט ממש לא ממהר להגיע לחלק ‏הזה. הוא מתעכב על סידורי הלוויה, פלאשבקים שמראים לנו את מערכת היחסים של שני האחים ושל ‏החיים של לי בעברו, וגם סתם סצנות של לי והאחיין שלו מסתובבים מפה לשם, לרוב בחוסר רצון של ‏אחד מהם. אז אם הציפייה שלכם מהסרט הוא למעין גרסת אינדי של "ביג דדי", או כל אותם סרטים ‏של מישהו שלפתע נתקע עם ילד שאותו ילמד לאהוב, כדאי לתאם ציפיות: אין בסרט סצנות שבהם ‏האחיין שלו צועק עליו "אתה פשוט לא קולט אותי!", או רגע דרמטי שבו האימא שלו באה לקחת אותו ‏והוא נלחם על הזכות להמשיך לגדל את הילד בנאום מרגש בבית המשפט. הקלישאות, ברובן, נשארות ‏מחוץ לסרט, ובמקומן יש שתי דמויות של גברים שמתמודדים עם אובדן ואחד עם השני. מדי פעם הם ‏מסתדרים, מדי פעם הם רבים, אבל אי אפשר לסדר את מערכת היחסים שלהם על איזה גרף נוסחתי. ‏כמו בני אדם אמיתיים, הם פשוט חיים אחד עם השני. ‏

את דמותו של לי מגלם קייסי אפלק, שלמרות הכישרון העצום שכולם מסכימים שיש לו, תמיד נתקע ‏בתודעה כשחקן משנה: הוא ההוא שהיה בסרט ההוא עם הזה, הוא האח-של האפלק האחר, ואפילו ‏כש"ההתנקשות בגס'י ג'יימס על ידי הפחדן רוברט פורד" בכיכובו הניב לו מועמדות לאוסקר, זה היה ‏כשחקן משנה, למרות היותו בלי ספק השחקן הראשי בסרט ההוא. אז גם כאן, קייסי אפלק מדהים. ‏בשלב הזה, זאת לא אמורה להיות הפתעה, ובכל זאת יש תחושה שזאת הפעם הראשונה שבה קייסי ‏אפלק ממש לוקח את המושכות לידיים שלו ומכריח אותנו לשים לב אליו. מעבר לכך שהוא שחקן נהדר ‏שנכנס לדמות שלו טוב – הוא לופת אותך בצוואר, ממגנט אותך אליו, מצחיק אותך, מעציב אותך ‏ומכריח אותך להסכים שהוא הכוכב האמיתי של הסרט הזה. לא שזה מספיק בשביל לצאת ממסגרת ‏‏"האח של באטמן", אבל אולי ייצא לו מזה אוסקר, לפחות. גם לוקס הדג'ס, מישל ויליאמס ושאר שחקני ‏המשנה מספקים הופעות טובות עד טובות מאוד, אבל "מנצ'סטר" הוא המופע של קייסי. ותכלס, מגיע ‏לו.‏

הבעיה היחידה של הסרט עצמו שלא קשורה לשמו היא כנראה הסיום שלו: מכיוון שלסרט אין עלילה ‏טיפוסית לעקוב אחריה, והדמויות עצמן מניעות את העלילה שחוקרת את מערכת היחסים שלהן, יש ‏תחושה שהסרט לא בדיוק נגמר, אלא נעצר. סרטים שמסתיימים במשיכת כתפיים נשארים בזכרון ‏פחות מכאלה שמסתיימים עם פאנץ' רגשי – ול"מנצ'סטר" יש שלל פאנצ'ים רגשיים, שהוא פשוט ‏החליט לפזר במהלך הסרט ולאו דווקא בסופו. הסיום הזה, לדעתי, מונע מ"מנצ'סטר" להיות ממש ‏יצירת מופת לדורות אלא רק אחד הסרטים הטובים של השנה, וחווית צפייה נהדרת. אין מה לעשות, ‏מדי פעם צריך להסתפק במועט. ‏