סיפור גדול

במאים: שרון מימון, ארז תדמור
תסריט: דני כהן-סולל, שרון מימון
שחקנים: איציק כהן, עירית קפלן, דביר בנדק, לבנה פינקלשטיין

הרצל הוא אדם שמן. לא סתם בעל עודף משקל או בעל עצמות גדולות. "הר הרצל" כפי שכונה בילדותו, הוא מאלה שמסתכלים עליהם ברחוב, מצביעים ומסננים בשקט, כאילו הם לא שומעים – "וואו, איזה שמן!". בגיל 35, בעוד רוב בני גילו נשואים פלוס או לפחות משתגעים מאהבה, הוא עדיין גר אצל אמא. ממדיו החריגים לא מסבים לה נחת והיא דואגת להזכיר לו את חוסר שביעות הרצון שלה באפס הרגישות המאפיין אמהות אובר-ביקורתיות בקולנוע. חבריו היחידים הם שלושה מלאים שפוקדים יחד איתו את קבוצת הדיאטה, שנשלטת ביד רמה על ידי המדריכה הכלבתית וחסרת הטקט גאולה (אוולין הגואל בטייפקאסט המתבקש).

לגאולה נמאס מהרצל, שרק מעלה במשקל ממפגש למפגש, והיא מחליטה לזרוק אותו מהקבוצה. אם זה לא מספיק, הקריירה המזהירה שלו בתור עובד דלפק וטבח ("שף, אמא, זה שף!") במסעדת 'בון טון ביטון' נקטעת באיבה עקב תלונות של לקוחות על הופעתו ה"לא ייצוגית". הרצל מתפשר בלית ברירה על עבודה בתור שוטף כלים במסעדה יפנית. שם, לדברי אמו, האוכל ממילא מגעיל, והוא לא יתפתה לנשנש בזמן העבודה. בסיום אחת המשמרות מבחין הרצל בעובדים היפנים מתגודדים סביב מרקע הטלוויזיה. על המסך מפזזות שתי דמויות מגודלות בחיתולים. הוא שם לב לכבוד שהם רוחשים ללוחמי הסומו הענקיים ומשהו בעיניו נדלק. עד מהרה, הרצל מוצא את עצמו נלחם בקרבות סומו מאולתרים בחצר המסעדה, כשחבריו היפנים מריעים למשקלו, מעריצים כל ס"מ מהיקף בטנו וסוגדים לכל צמיג. למפגש הדיאטה הבא הוא מגיע עם בטן מלאה (תתרגלו, יש הרבה בדיחות כאלה בסרט) על המדריכה. הוא מטיח בה את כל מה שהוא חושב על סגידת הרזון החולנית שלה ומודיע על כוונתו להקים חוג סומו, בו יוכלו הוא וחבריו לבעוט בציפייה של החברה ששמנים ירזו, ולקבל את עצמם כמו שהם.

מה שנראה על הנייר כתסריט חביב ומקסים מתברר, שלא במפתיע, כתסריט באמת חביב ומקסים. הרעיונות של להפוך חיסרון ליתרון ולהאמין בעצמך למרות שהחברה לא מקבלת אותך, על אף בנאליותם כי רבה, הם מסרים חיוביים ומהווים את לב ליבו של הסרט.

אם כן, מה הבעיה? המשחק. דמותו של הרצל אמנם נכתבה ככזו שאפשר להזדהות איתה בקלות, אבל אני הזדהיתי בעיקר עם כאבם של התסריטאים, שהדיאלוגים השנונים שכתבו נשחטים בסרט כמו כבש רך המיועד להכנת שווארמה. איציק כהן (בנות פסיה, 'סימה ועקנין מכשפה') בתפקיד הראשי פשוט לא מצליח לסחוב את התפקיד. רוב הזמן הוא לא מביע את הרגש הנדרש, מה שפוגע מאוד באפקטיביות של חלק מהסצינות היותר חזקות. בתפקיד מונה, אמו של הרצל, משחקת לבנה פינקלשטיין ('אביבה אהובתי') שפשוט מדקלמת את השורות, הלפעמים מאוד מצחיקות, שניתנו לה ("בגילך כבר הייתי אלמנה עם ילד"). לגבי שחקנים כבדי-משקל, אני מבין שהמבחר הוא לא גדול מדי, אבל גברת מבוגרת עם ממדי גוף ממוצעים לגמרי לא סיפור גדול למצוא. עירית קפלן בתפקיד זהבה, אהובתו של הרצל, ודביר בנדק בתפקיד אהרון, החבר הגס עם הלב הטוב, עושים עבודה טובה הרבה יותר. כמוהם גם מנהל המסעדה היפנית ומאמן הסומו לשעבר, קיטאנו (טוגו איגווה). חבל שדמויותיהם משניות יחסית.
.
'סיפור גדול' מלא בהומור מוצלח. בדיחות השמנים הצפויות יצחיקו בעיקר את חובבי הסלפסטיק; היפנים אולי לא יסכימו, אבל ארבעה אנשים שמנים בחיתולים אדומים שרצים ביער זה דבר די מצחיק – אבל מלבדן ומלבד משחקי המילים הסרט מציג הרבה הומור שנון ובטעם טוב. מצאתי את עצמי צוחק בקול הרבה פעמים במהלך הסרט. עם זאת, לשמוע חלק מהבדיחות מדוקלמות בתזמון שגוי ובחוסר רגש מפי חלק מהשחקנים היתה חוויה כואבת. פגם נוסף ומשמעותי למדי היה הפסקול, שרוב הזמן פשוט צועק "זה הרגע הביזארי בסרט! זה הרגע הקצת מרגש!". מבחינתי הוא היה חסר עידון לחלוטין ופגע במומנטום של רגעים גדולים מהחיים. הצילום, לעומת זאת, נעשה במיומנות ובאיכויות שהן בכמה רמות מעל זו אליה הורגלתי מסרטים ישראלים, במיוחד קרבות הסומו וקטעי האימונים, שצולמו בצורה מקצועית ומעוררת השראה.

בתור דרמה-קומית, גם האספקט הדרמתי לא נזנח. הסרט עוסק בכמה נושאים כבדי משקל – בעיקר סודות, כמה קשה לשמור עליהם והנזק לו הם גורמים כשבאופן בלתי נמנע מתגלים השקרים שמכסים עליהם. הרצל מסתיר מלבנה את השתתפותו בחוג הסומו, אחד מחבריו חושד באשתו שהיא מסתירה ממנו רומן, קיטאנו מסתיר את הסיבה האמיתית שבגללה עזב את יפן. העיסוק הזה נעשה באופן ראוי ומעניין, אבל למרבה הצער, לקראת הסוף, הדמויות מתעקשות לשמור על אותם סודות גם כשאין להן סיבה הגיונית לעשות זאת, רק כי כך ציוותה המוסכמה התסריטאית, וזה גורם לסרט ליפול לאחת הקלישאות הגדולות והשחוקות ביותר בקולנוע.

ל'סיפור גדול' תסריט נהדר ברובו, עם פוטנציאל עצום להיכנס למשבצת הסרט הקטן והמרגש עם המסר החיובי. המשחק הלא משכנע של חלק משחקניו, הקלישאות הלא קטנות אליהן הוא נופל ושאר פגמים מכשילים אותו בשלב היישום והופכים אותו למשהו שמרגיש מעט מפוספס. אם אתם מוכנים לסלוח לו על החסרונות הלא מבוטלים האלה, תקבלו את הסיפור האנושי והנוגע שמסתתר מאחורי שכבות השומן, עם מסר שובה לב ואופטימי, רווי בהומור ובקסם, וזה בפני עצמו אינו עניין קל משקל.