השליחים

במקור: The Messengers
במאים: דני ואוקסיד פאנג
תסריט: מארק וויטון, טוד פארמר
שחקנים: קריסטן סטוארט, דילן מקדרמוט, ג'ון קורבט, פנלופי אן מילר

מבין עושר סרטי האימה שמגיחים בתדירות מדאיגה בארצות נכר, רק אחוז זעום מופיע גם בארץ. בהתחשב באיכות המפוקפקת של מרבית הסרטים הללו, אנחנו יכולים לברך על המצב הזה, שרק השגחה של כוח עליון המרחם על קהל צופי הסרטים בארץ יכולה להסביר אותו. אבל מדי פעם, חומקים כמה סרטים דרך חורי רשת ההגנה הלאומית. אחד מהסרטים האלה הוא 'השליחים'.

סיפורנו נפתח עם משפחת סולומון, שהמירה את החיים בעיר הגדולה שיקגו, בחיים שקטים בחווה בצפון דקוטה. הבת, ג'ס (קריסטן סטוארט, הסיבה היחידה לראות את 'לך תבין נשים') מחליפה בקושי משפט וחצי ביום עם הוריה (דילן מק'דרמוט מ'טוויסטר' ופנלופי אן מילר מכל מיני דברים מוכרים אפילו פחות). בעוד לי זה נראה כמו התנהגות נפוצה מאוד עבור בנות טיפש-עשרה, מסתבר שבעיני ההורים זה מצב לא קביל, והם מתכוונים לתקן את יחסיהם עם הבת הסוררת באמצעות גידול שדה חמניות בחווה הפסטורלית. ג'ס ממורמרת (ושוב, אני חושב שמדובר במצב טבעי לחלוטין), אבל מסכימה לתת לכל העניין הזדמנות. אבל אז מתחילים לקרות דברים מוזרים.

חלק מהדברים המוזרים האלה מערבים כל מיני עורבים סוררים שמתנהגים בצורות מרושעות במיוחד. חלק מהם מערבים צעצועים שמתחילים לזוז ולהשמיע קולות מעצמם. אבל לכולם משותף דבר אחד: היחידים שמבחינים בהם או מכירים בכך שמדובר במשהו לא-טבעי הם ג'ס ואחיה הקטן, בן. מכיוון שבן הקטנטן ממילא לא מדבר, אלא מעביר את רוב זמנו בבהיה בדברים שאף אחד אחר לא רואה, ג'ס מתקשה לשדר אמינות כשהיא מספרת על רוחות הרפאים שמתחבאות למשפחה במרתף, באסם או בעליית הגג. ביאושה, יוצאת ג'ס לחקור את התעלומה האופפת את החווה, ומגלה עובדות חדשות שיפתיעו ויזעזעו אתכם עד עמקי נשמתכם. טוב, לא באמת.

העלילה של 'השליחים' משעממת, מגוחכת לפרקים, ונשענת על כמה מהקלישאות הגדולות ביותר שז'אנר סרטי האימה מסוגל לספק לכם. אם היתה לי תקווה, בתחילת הסרט, שאני אזכה לפיצוי באמצעות טוויסט גאוני או סתם סיום מבוצע כהלכה – זו התנדפה קצת לפני סוף הסרט, כשהבנתי מה הולך בחווה הזאת, ועד כמה זה לא מאוד מעניין. סרטי אימה טובים במיוחד יכולים להפחיד באמצעות אווירה מאיימת, אבל בנושא הזה 'השליחים' נכשל לחלוטין. גם אם אתם חובבי אימה שמוכנים להשתין על העלילה, ובלבד שתוענק לכם מנה נאה של דם ואיברים קטועים, לא תמצאו כאן את מבוקשכם. יש כאן קצת דם, בכמה נקודות בסרט, אבל הסרט מצליח להסתדר טוב מאוד עם דירוג ה- PG-13 שלו.

בהעדרם של אפקטי גועל או אווירה מאיימת אפקטיבית, הסרט בורח למוצא האחרון של סרטי האימה – "הבהלות". אותם רגעים בהם שקט השורר על המסך מפנה את מקומו בתוך שני פריימים לרעש חזק, תמונה מבהילה ואימה מוחלטת בקרב הצופים. 'השליחים' שוחה בהבהלות כאלה, והוא מנצל כל דקה פנויה על מנת לנסות להבהיל אותנו. הבעיה היא שהוא עושה את זה בהתלהבות קצת מוגזמת. פעם בשלוש דקות, בערך, ההתקדמות העלילתית המטופשת מופסקת, ומפנה את מקומה לטובת ווליום נמוך ברקע, וסצינת הבהלה על המסך. כל הסצינות הללו צפויות עד כאב, ואחרי הפעם החמישית שבה הסרט ניסה להשתמש בהן, התחלתי למצוא את עצמי מייחל למכשיר שיאפשר לי לדלג מעל דקת הדממה הארוכה שצריכה לעבור רק בשביל שמשהו כבר יקפוץ על דמותה הנאה של קריסטן סטוארט ויגרום לה לברוח בריצה (בלבוש מלא, לצערי) דרך שדה החמניות.

למרות הכל, זה מבהיל. אין הרבה מה לעשות בעניין – קול חזק אחרי דממה ארוכה לא יבהיל אותי רק אם אני ישן. אבל לי, לפחות, זה לא כיף. מסרטי אימה אני מצפה לקצת יותר מרוח רפאים שקופצת ועושה "בו!", וב'השליחים' אין שום דבר אחר. טוב, אז קריסטן סטוארט קצת מזכירה לי את יונית לוי. אבל חוץ מזה? שיעמום מוחלט.