ביקורת: משימה בלתי אפשרית: התרסקות

הפעם דווקא ניסו שהעלילה תהיה פחות תירוץ בין סצנת אקשן אחת לשנייה, אבל כנראה שמדובר במשימה בלתי אפשרית.
שם רשמי
משימה בלתי אפשרית: התרסקות
שם לועזי
Mission: Impossible - Fallout
סרט מס' 6 בסדרת משימה בלתי אפשרית

כשהבנו שנגיע באיחור להקרנה של "משימה בלתי אפשרית: התרסקות" שותפי לצפייה ניסה להרגיע אותי. "אל תדאג", הוא אמר, "זה כולה משימה בלתי אפשרית. מה בדיוק נפספס?". שזה הוגן – עם כל הכבוד, לעיתים קרובות נראה שבסרטים מהסוג הזה העלילה מהווה קטעי קישור בין סצנת אקשן שומטת לסתות אחת לשנייה. אבל לזכותו של כריסטופר מקווארי, שכתב וביים (וזכה באוסקר על "החשוד המיידי" וגם זכה בכבוד להיות הבמאי הראשון שחוזר לביים סרט נוסף בסדרת "משימה בלתי אפשרית") – הוא בהחלט מתאמץ ככל האפשר להעמיק כמה שיותר את אותם קטעי קישור.

הסיפור הוא כזה: מרגל-על שנהפך לטרוריסט בשם סולומון ליין רוצה להציל את העולם. הוא רוצה לאחד את כולם – מוסלמים, יהודים, נוצרים, אלה שממשיכים לראות את "כתום זה השחור החדש" למרות שבלי פוסיי זה לא אותו הדבר, ומבחינתו הדרך הכי נכונה היא לזרוע הרס. פתגם מהפילוסופיה שלו ושל חסידיו אומר ש"לא יכול להיות שלום בלי סבל גדול שקודם לו. גודל השלום כגודל הסבל". שזאת דרך מעניינת להסתכל על העולם, אחי, אבל מה שעושה לך טוב. משימתו של איתן האנט (טום קרוז, כמובן), הגיבור הבלתי נלאה של סדרת הסרטים הזו, אם הוא יבחר לקבל אותה, היא לעצור בעדו. ומכיוון ש"איתן האנט מחליט במקום לזה להשלים בבינג' את כל "בנות גילמור" זה לא ממש סרט משימה בלתי אפשרית", הוא בוחר לקבל אותה. לצידו – הצוות הנאמן שלו, שמורכב מבנג'י (סיימון פג), לותר (וינג ריימס, מרסלוס וולס מ"ספרות זולה"), כשמהצד מפקח עליהם סוכן CIA מציק שהגישה שלו להשגת מידע מודיעיני היא לירות בכולם ואז לירות עוד פעם ליתר בטחון (הנרי קאוויל והשפם שהעסיק את אנשי האפקטים של "ליגת הצדק" שעות נוספות). מסביבם – מתנקשת מסתורית עם זיקה מיוחדת להאנט עוד מהסרט הקודם (רבקה פרגוסון, שממש מתבקש לתת לה סרט משלה) ומעליהם – אנג'לה באסט ואלק בולדווין, שחולקים רק סצנה אחת ביחד, אבל לראות את שניהם חולקים פריים היה מענג לא פחות מהאקשן שבא לפני ואחרי.

והאקשן טוב – "משימה בלתי אפשרית: התרסקות" הוא לא סרט שצריך לשמור למסך הקטן (למרות שמניסיון – המסך הגדול במיוחד, האיימקס, לא באמת הכרחי לחוויה). למען האמת, המילה "טוב" עשויה להישמע קצת מאופקת מדי בהקשר של הסרט הזה – ככל הנראה מאז שמקס ופיוריוסה דרכו על דוושת הגז ולא הרפו ב"מקס הזועם: דרך הזעם" לא ראינו אקשן כזה מנקר עיניים (למרות שיש כמה רגעים ב"משפחת סופר-על 2" שמתקרבים). כריטסופר מקווארי אמנם מביים אקשן רק מאז תחילת העשור הנוכחי, אבל הוא מתייחס אליו בכבוד של מקצוען מדור הזהב של סרטי הפעולה – אותה תקופה קסומה שבה כשהתפוצץ משהו ליד הגיבור, יכולת להאמין שמישהו באמת טרח לפוצץ משהו, ולא פשוט הסתמך על החננות ממחלקת האפקטים החזותיים שיריצו איזו אנימציה יפה ועלק-ריאליסטית במחשב. אבל יותר מפיצוצים, "התרסקות" הוא כולו על טהרת הפעלולים – בסרט הזה הושקע הרבה מאמץ כדי לצלם את הכל עם כמה שפחות עזרה דיגיטלית, והסרט רוצה שנדע את זה. בלונגט שוט אחר לונג שוט, הסרט מבהיר לנו: כן, טום קרוז הרגע עשה את זה. מטורף, נכון?

אבל זה לא רק האפקטים והפעלולים – בין אם קרוז צונח מגובה בלתי אפשרי למועדון בפריז, רץ וקופץ מגג לגג, הולך מכות על קצה צוק או בתא שירותים – מקווארי מביים את האקשן ביד אומן. למשל, הפסקול, שברובו מהווה וריאציה על נעימת הנושא המיתולוגית של הסדרה נהדר אבל בחלק מהסצנות מקווארי מחליט לוותר עליו ולתת לחריקות הגלגלים, מקצב הקליעים הנורים או האגרופים המונחתים להכתיב את קצב הלב של הצופה, והתוצאה נפלאה.

ומה שלא אקשן? כאמור, מקווארי מנסה ככל האפשר להפוך את הדברת שמסביב למשהו קצת יותר מגרה אינטלקטואלית מ"הנה האנשים הרעים, בואו נהרוג אותם". המניע של הרעים הוא משהו שאפשר לנהל עליו דיון מעניין בשיעור חברה בכיתה ח' ושמתכתב עם "הנוקמים: מלחמת האינסוף", אבל בכל פעם שהדיאלוג טיפה מעמיק נראה שמקאוורי מבין שסצנת האקשן הבאה מתקרבת ועליו להמשיך. השחקנים המוכשרים שמשתתפים בסרט – אנג'לה באסט, אלק בולדווין וסיימון פג, המצטיין הצוותי – מצליחים לזרוח עם מה שנותנים להם. השאר פשוט רצים ממקום למקום.

מה שמביא אותי לבעיה האמיתית של הסרט – הגיבור. בשלב הזה, ניתן כבר להכריז שאיתן האנט בעצם סופרמן. הוא יכול להטיל פלוני מקצה אחד של החדר לקצה השני, להטיח אותו בכיורים ולחטוף ממנו אגרופים ובעיטות, והחליפה שלו תישאר מגוהצת, חיוכו הבוהק לא ייסדק במקצת ופניו היפות ללא שריטה. וזה ממש בסדר, אבל כשהאנט אפילו לא קצת אנושי, לי לא יהיה כל כך אכפת אם הוא יחיה או ימות. שני גיבורי האקשן האהובים עלי – הכלה של "להרוג את ביל" וג'ון מקליין מ"מת לחיות" מתלכלכים, מזיעים, נשרטים וניזוקים. כל מי שמקדיש שנייה מחשבה מבין שהם ישרדו את הסרט, אבל אומה תורמן וברוס וויליס עשו מה שצריך כדי שנחשוד שאולי הם לא. לעומתם, האנט עושה לנו טובה כשלקראת סוף הסרט כמה טיפות דם מעטרות את צד ימין של הפרצוף שלו.

ועוד משהו מציק בסרט הוא זה – רבקה פרגוסון (והדמות אותה היא מגלמת) היא נפלאה. היא בשום צורה לא מהווה עלמה במצוקה, היא לא מסתמכת על הסקס אפיל שלה בשביל להשיג את מה שהיא רוצה, וכיף חיים לראות אותה דוהרת באופנועים או עושה שימוש יצירתי בכיסא כדי לנצח את מי שצריך. אבל ריבונו של עולם – כשטום קרוז פרץ לראשונה, פרגוסון הייתה תינוקת בת יומה. קרוז מבוגר ממנה ביותר מעשרים שנה, ובכל זאת היא זאת שמנהלת מולו אווירת רומנטיקה של "האם הם יהיו יחדיו". זה לא שאין קשרים כאלה גם במציאות, אבל הסרט מתייחס לזה בשיא הנורמליות, ופער של 20 שנה זה לא שיא הנורמליות, מצטער. מושא אהבתו הקודם של קרוז בסדרה הייתה מישל מונהאן (שקופצת גם כאן לכמה סצנות, ועושה עבודה לא רעה בכלל), שצעירה ממנו ב-14 שנה. בשלב הזה, נראה שקרוז מאמץ את המנטרה של מקונוהי מ"טריפ נעורים": הוא מתבגר, אבל הן נשארות באותו הגיל. לפחות הן שחקניות טובות.

אז המלצתי, אם תבחרו להקשיב לה, היא ללכת ל"משימה בלתי אפשרית: התרסקות". מדובר בסרט עם אקשן מעולה, תסריט מוצלח בחלקו, שחקנים שעושים מה שהם יכולים לעשות ואין ספק ששווה לראות אותו בקולנוע – אבל מפה ועד ל"אחד מסרטי האקשן הגדולים ביותר בכל הזמנים", כמו שטענו חלק מהמבקרים בארץ ובעולם, הדרך ארוכה. מצד שני, איתן האנט כנראה יכול לרוץ אותה בשתי דקות.