דו"ח מיוחד

שם רשמי
דו"ח מיוחד
שם לועזי
Minority Report

במקור: Minority Report
במאי: סטיבן שפילברג
תסריט: סקוט פרנק, ג'ון כהן
על פי סיפור של פיליפ ק. דיק
שחקנים: טום קרוז, קולין
פארל, סמנתה מורטון, מקס פון

סידוב, לויס סמית

דג שוחה במרק עגבניות דז'ה וו, העברי האומלל, בלונים ומטריה עונה או ז'אנר? פילוסופיה זו רשות, קיץ זו לא חכמה. גבינה צהובה.

(מי כתב את השטויות האלה?)

הגיע הזמן שנכיר בעובדות: לא הרבה ישתנה בשנת 2054. העולם, בגדול, יישאר פחות או יותר כמו שהוא היום. מישהו מן הסתם יציב את רגלו על מאדים בשלב כלשהו בדרך, אבל זה לא באמת ישנה את החיים שלכם ושלי. כן, התחבורה היא יעילה יותר, ונעה במאונך כמו גם במאוזן, וכן, במקום טלויזיה יש בכל בית מקרן הולוגרמות – אבל חוץ מזה, הכל די אותו הדבר. קחו את וושינגטון הבירה, למשל: הבית הלבן הוא אותו בית, הקונגרס אותו קונגרס. הבתים של העשירון העליון נהיו גבוהים יותר ומשוכללים יותר, אבל משכנות העוני נראים פחות או יותר כפי שנראו 50 שנה קודם לכן. אז אוקיי, אמנם מספר מקרי הרצח לשנה בעיר ירד באופן חד למדי מ-397 (בשנת 1996) ל-0 (בשנת 2048), ואני מניח שזה שיפור, אבל הם בטח עדיין לא פתרו את בעיית מזג האויר, ולהסתובב בעיר הזאת בקיץ עדיין דומה לשחיה במרק עגבניות לוהט.

הרגע קיבלתי תחושת דז'ה וו. מוזר. איפה הייתי?

אה, כן. אז העתיד הוא לא מקום מושלם שבו כולם חיים באושר, או לחלופין, שלטון טרור אפל שמדכא את רוח האדם – העתיד הוא בדיוק כמו עכשיו, רק קצת אחר כך, וזה מה שהופך את 'מיינוריטי ריפורט' (אם נתעלם לרגע מהשם העברי האומלל) לחזון העתיד האמין ביותר שראיתי מאז – ובכן, אולי מאז ומעולם. וזה גם עוזר שהסרט לא נראה כמו סיור מודרך בין האטרקציות של וושינגטון, 2054: הוא לא מתעכב כדי להראות לנו את החידושים ולהשוויץ בפעלולים מגניבים. הפעלולים ישנם שם, ובשפע – העיר העתידנית מתוארת בפירוט מדהים – אבל הם לא השחקנים הראשיים, רק ניצבים. כמו כל סרט מדע בידיוני טוב, 'מיינוריטי' הוא קודם כל סרט מצוין בתחומו (במקרה הזה – סרט מתח פתלתל ומשובח), ורק אחר כך סרט מד"ב. העיר מפורטת לא רק מבחינת הטכנולוגיה, אלא גם מבחינת האנשים שחיים בה: אפילו כמה ניצבים שמופיעים לשניות ספורות מספיקים להעביר עלילת משנה קטנה ונהדרת.

נראה שהחידוש היחיד שבאמת שינה את חייהם של תושבי וושינגטון הוא המערכת למניעת פשעים. זה הולך ככה: יש כמה אנשים – 'טרומים' הוא הביטוי, על פי התרגום בגוף הסרט – שרואים את העתיד. למעשה לא את כל העתיד, אלא רק קטעים מסוימים ממנו, ובאופן ספציפי יותר – מעשי רצח. כמובן, אף אחד ממעשי הרצח האלה לא באמת מתרחש, כיוון שיחידה משטרתית מובחרת, בפיקודו של השוטר ג'ון אנדרטון (טום קרוז, כמובן) יוצאת מיד עם הוודע הרצח העתידי כדי למנוע אותו ולעצור (ולהעניש) את הרוצח עוד לפני שהוא הופך לרוצח. נשמע לא צודק? תגידו את זה לנרצח המועד. המערכת, כמו מערכת התגובות של טל, היא מושלמת. הטרומים אינם טועים לעולם, ובזכותם לא התרחש אף רצח בשש השנים האחרונות.

עד שיום אחד אנדרטון צופה במקרה רצח עתידי שהוקלט ממוחם של הטרומים, ורואה את עצמו יורה למוות באחד, ליאו קרואו. אנדרטון הוא אזרח שומר חוק, ובוודאי שאין לו שום כוונה לירות באדם שעליו מעולם לא שמע (למרות שאחרי שהשתתף בשטות 'ונילה סקיי' זה יהיה די מובן מצד טום קרוז אם הוא ירגיש דחף לירות באנשים ששם משפחתם הוא קרואו) – אבל הטרומים אינם טועים לעולם, וחבריו של אנדרטון ליחידה, נאמנים למשימתם, משתדלים לתפוס את אנדרטון לפני שיעשה את מה שאין לו שום סיבה לעשות.

אז הוא בורח.

וכאן מתחילה בעיה קטנה. כי הוא בורח באופן מרהיב, מלהיב ולגמרי לא שייך לסרט הזה. פתאום, למשך שתיים או שלוש סצינות במהלך הסרט, נכנסת באנדרטון רוחו של איתן האנט, הסוכן החשאי מ'משימה בלתי אפשרית' שיכול לבצע פעלולים מדהימים, להיות תלוי בגבהים מסחררים בלי להניד עפעף, ונוטה לפתור בעיות בדרכים אלימות (כלומר: ללכת מכות), מה שלא נראה מתאים לאופי שלו ביתר הסרט. קטעי האקשן הלא מציאותיים האלה נראים כאילו הם שייכים לסרט אחר לגמרי, והסרט היה מסתדר טוב גם בלעדיהם – ולראיה, בסצינת המרדף הכי טובה בסרט אין אנשים עפים באויר, אין פיצוצים, אין מכוניות מהירות ואף אחד אפילו לא רץ בה. מה שכן, יש בה בלונים ומטריה.

האקשן הזה היה כנראה הכרחי כדי להכניס את 'מיינוריטי ריפורט' לקטגורית שובר הקופות הקייצי, אבל בקלות אפשר היה לסווג אותו גם כסרט-איכות פילוסופי ברמת 'בלייד ראנר' (המבוסס גם הוא על סיפור של פיליפ ק. דיק). אנדרטון לא נקרא על שם פילוסוף, לא חושב בקול רם, והוא עסוק מדי בלברוח מרשויות החוק ולנסות להוכיח את חפותו-לעתיד מכדי שיהיה לו זמן לעצור ולדון בהשלכות הפסיכולוגיות של מעשיו או בלולאות-זמן – אבל זה לא אומר שהסרט לא מעלה מספיק שאלות פילוסופיות כדי למלא סמסטר שלם בשנה א'. אבל הדיון הפילוסופי הוא רשות בלבד. הוא לא יפריע למי שרק בא לראות סרט בכיף.

להגיד ש'מיינוריטי ריפורט' הוא הסרט הטוב של הקיץ זאת חכמה קטנה מאוד – התחרות לא היתה קשה. אבל 'מיינוריטי' הוא גם סרט מצוין בזכות עצמו, מעל למגבלות של עונה או ז'אנר. הדבר היחיד שמונע ממני להצטרף לאלה שכבר עכשיו קוראים "יצירת מופת!" הוא אותם קטעי אקשן קצת מיותרים, והעובדה שלקראת הסוף הסרט נכנע, למרות הכל לקלישאות במידה מסוימת. אבל כל זה לא צריך להפריע לכם להנות. אחרי כל השנים האלה, שפילברג הוא עדיין המלך.

ואני רוצה לציין בשביל הפרוטוקול, שלא אמרתי "גבינה צהובה".