ביקורת: מיראי

'מיראי'  עונה על השאלה: מה אם 'בייבי בוס' היה בעצם סרט טוב?
שם רשמי
מיראי
שם לועזי
Mirai no Mirai

קון מחכה לאחותו. הוא בבית, עם סבתא שלו, והוא רק בן ארבע, וכל רגע אמורה להגיע אחותו. וכל מי שראה סרט על אחים קטנים שמגיעים או חווה את זה על בשרו את המאורע יודע מה הולך לקרות: לקון צפויה אכזבה מרה, כשלפתע הרבה דברים שלקח כמובן מאליו נעלמים מחייו, והוא מגלה שאחות קטנה זה לא בדיוק מה שקיווה לו.

זה לא סיפור חדש, ויצאו לא מעט שירים או ספרים או סרטים בנושא הנ"ל. אבל ל"מיראי" יש שני תותחים כבדים שמבדילים אותו מהתחרות: האחד הוא הדיוק שבה מאמורו הוסודה ("ילדי הזאב", "הנערה שקפצה בזמן") מצליח להבין את נבכי המשפחה ואת הדילמות שטורדות אותם, והשני הוא שהסרט הוא בעצם סרט על מסע בזמן. סוג של. לא באמת. בערך. זה מסובך.

אתם מבינים, יום אחד, לאחר שקון שוב זוכה להתעלמות מצד הוריו, הוא יוצא החוצה לגינה. ושם הוא פוגש איש גדול שהוא לא ראה בשום מקום – אבל בעצם הוא כן. זה הכלב שלו – אבל בצורת אדם. הכלב מלגלג על קון ועל כך שהוא עכשיו חווה את מה שהכלב חווה כשההורים הביאו את קון הביתה, ובתגובה קון גונב לו את הזנב, נהפך לכלב ורץ ברחבי הבית. מכיוון שהתגובה של ההורים היא לא "מה לעזאזל קרה לילד שלנו", הצופים מניחים שכל זה קורה בראש שלו. אבל הסרט לא כל כך בטוח בכך. מכאן, הסרט חוזר על אותו הפורמט כמה פעמים: אנחנו רואים תרחיש כולו, קון יוצא החוצה ופוגש ייצוג של בן משפחה מתקופה אחרת בזמן, ולאחר מכן אנחנו רואים כיצד קון למד מהחוויה ומתמודד עם הבעיה הקודמת בזכות התובנות שהשיג. כל פעם, שאר בני המשפחה לא שמים לב שמשהו פלאי באמת קרה, אבל מצד שני יש כמה דברים שקשה להסביר בדרך אחרת.

ודרך הפורמט הזה, "מיראי" מוכיח את עצמו כסרט המשפחה המושלם, עם דגש על משפחה. כי "מיראי" הוא לא רק על קון ומיראי, אלא על כל התא המשפחתי. הדילמות והקשיים של ההורים, שהתחלפו בתפקידיהם ועכשיו האבא עובד מהבית ושומר על הילדה והאמא יוצאת לעבוד, זוכות לאותו מקום של כבוד כמו אלו של קון, והדמויות שלהם מורכבות בהרבה מהפלקטים שמוכרים מסרטים כמו "בייבי בוס" של "אוי עכשיו יש תינוק ואנחנו דואגים לו  ועייפים אבל גם אוהבים אותך בעצם". אומנם יהיו הורים שלא יסכימו עם ההחלטות שההורים עושים, אבל בפעם הראשונה בסרט הזדהיתי עם הדילמות שמובילות להחלטות האלה, וזה לא עניין של מה בכך.

כי למרות העיסוק הרב שיש בהורים בקולנוע, בייחוד לאחרונה בכל מיני סרטי "הורים בהפרעה" שמנסים להציג את הצד ה"מציאותי" שלהם, תמיד מדובר בסרטים הללו על דילמות שמוצגות בצורה שטחית וריקה מתוכן. "מיראי" מדבר על הקשיים, על הציפיות, על הקנאה, על מה האבא מצליח ולא מצליח לעשות ולמה והדברים לא נפתרים במונטאז' מרגש, כי ככה החיים. אין קקי שמתפוצץ במכונית או אימא מושלמת ש"צריכה ללמוד להירגע ולסמוך על בעלה" או אבא ש"לא יודע כיצד לטפל" – כלומר, יש חלק מהדברים האלה אבל הם רק נקודת התחלה כדי לגעת בנקודות עמוקות יותר בסוגיית ההורות.

ואם ככה נראית מערכת היחסים של הדמויות המשניות בסרט, מיותר לציין שגם מערכת היחסים של קון ומיראי מצליחה לעלות על הניואנסים של אחים גדולים שמקבלים אחיות קטנות – אולי בגלל שיש במקביל את מערכת היחסים של "אחים גדולים שלפתע אחותם הקטנה מגיעה מהעתיד ומבקשת עזרה". קון לא מתהפך בין לילה ולומד לאהוב את אחותו, אלא מוצג תהליך הדרגתי ואמין של קבלה והתבגרות מצד הילד בן ה-4.

וכמובן, הכל כל כך חמוד. כלבים! תינוקות! ילדים קטנים! כן, יש אנשים שהיצורים הנ"ל גורמים להם לגרדת, אבל לאוכולוסיה הכללית מדובר בשילוש מסוכן שהולך לגרום לכם להגיד "אווווווווווווו" הרבה מאוד פעמים בזמן הצפייה.

"מיראי" הוא לא סרטו השאפתני ביותר של הוסודה, ואולי גם לא הטוב שבהם – אבל הוא האישי והמרגש שבהם. גם המבנה המעט "אנתולוגי" שלו מתקשר לכך – אין כאן ממש רצף עלילתי, אלא מסע רגשי ואישי של ילד שגדל לצד אחות קטנה וההורים שלו. אולי יהיו אנשים שדווקא "ילדי הזאב" ייחרט אצלם כסרט שהכי הזיז אותם לדמעות, ואין ספק שמדובר בתחרות קשה, אבל בעוד שיש משהו "קל" ברגש של "ילדי הזאב" ועלילת הפנטזיה שלו, הרגש של "מיראי" מרגיש יותר אמין.

"מיראי" הוא, נכון לעכשיו, הסרט הכי טוב שראיתי עד כה השנה. או לפחות – החוויה הכי עוצמתית שעברתי. זה מאוד אישי, כמובן, וקשור ישירות למצב המשפחתי שלי לדורותיו, אבל גם למי שלא נמצא בדיוק במצב שלי מצפה חוויה קסומה עם קון בן ה-4. אני לא יודע אם הוסודה הוא הסטושי קון הבא או המיאזאקי הבא, אבל הוא בהחלט ההוסודה הנוכחי, וזה הרבה יותר ממספיק.


ומי שרוצה לראות את הסרט על המסך הגדול – בשבוע הקרוב הסרט יוצא לסבב סינמטקים, וספציפית מגיע לסינמטק חולון ביום חמישי הקרוב – ופה אפשר לקרוא עוד פרטים.