מסכת המראה

במקור: MirrorMask
במאי: דייב מק'קין
תסריט: ניל גיימן ודייב מק'קין
שחקנים: סטפני ליאונידאס, ג'ייסון ברי, בוב בריידון, ג'ינה מק'קי

ניל גיימן היה החשיפה הראשונה שלי לעולם הנובלות הגרפיות, וגם בפרספקטיבה של כמה שנים הוא נשאר אחד הכותבים הטובים שעבדו בתחום ויוצר מוכשר ביותר (אם כי חייבים להודות שהוא קצת ממחזר את עצמו). לכן, כששמעתי שעומד לצאת סרט המבוסס על תסריט של גיימן, אני מודה שהתרגשתי. ההתרגשות הפכה לקדחת קלה של ציפייה כשגיליתי שאת הסרט הולך לביים ולעצב המאייר דייב מק'קין. מק'קין שיתף פעולה עם גיימן מספר פעמים בעבר, והוא מהמוכשרים, האפלים והמבריקים באמנים הפועלים בעולם הקומיקס. סגנון האיור החביב עליו הוא רישום מסוגנן בפחם, אך הוא יודע גם לצייר בריאליזם צבעוני ומרהיב, שולט באמנות הקולאז', לא מהסס לשלב צילומים ביצירה ונע בין סמליות להצגה ישירה ובהירה בקלות מעוררת השתאות. מק'קין, בקיצור, הוא גאון ששולט בכמה וכמה סגנונות ואפילו מלחין מוזיקה בזמנו הפנוי. לנתוני הפתיחה המרשימים האלו צריכים להוסיף הפקה של חברת ג'ים הנסון (יוצרי 'החבובות', 'לבירינט', ו'The Storyteller', בין השאר) שנעשתה באנגליה, הרחק מאנשי הוליווד ומנטייתם לעשות ליצירות מופת מאוירות מעשים העומדים בניגוד מפורש לאמנת ז'נבה.

לא פלא שחיכיתי בכיליון עיניים להפצת הסרט בארץ, הפצה שהיה ברור לי לחלוטין שתגיע בעקבות ההצלחה הברורה של יצירת המופת לעתיד לבוא. אלא שההפצה הלכה והתעכבה בעקבות ההצלחה שהלכה ובוששה, עד שבסופו של יום הוכרע שהסרט לא יוקרן מסחרית בארץ. 'מירורמאסק' (או 'מסכת המראה') צנח חרישית הישר למדפי חנויות הוידאו וה-DVD, משם אספתי אותו בחרדת קודש.

וחבל שאספתי.

הלנה (סטפני ליאונידאס) היא ילדת קרקס. אלא שהיא כבר נערה מתבגרת, ונמאס לה להסתובב בעקבות אביה מנהל הקרקס (בוב בריידון) ואמה הלוליינית (ג'ינה מק'קי) – היא רק רוצה להיות חלק מהעולם האמיתי. ערב אחד, ממש לפני ההופעה, היא צורחת את זה לאמא שלה בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, ובאותה ההופעה ממש מתמוטטת האם ומאושפזת. לילה אחד, לקראת ניתוח שיקבע את גורלה של אמה, הלנה מתעוררת לקול רעשים מוזרים. בחצר היא מגלה נגן כינור ושני לוליינים – כולם לובשים מסכות. הלנה בוהה בהם בהשתאות, עד שולנטיין (ג'ייסון ברי), אחד הלוליינים, מעיר לה שהיא הרבה יותר תמהונית, כי מה זה הדבר המוזר הזה שיש לה על הראש, 'פנים' היא קוראת לזה? אוי, זה מגעיל! לפני שהלנה מספיקה להגיב, תוקפים אותה צללים מרושעים. ולנטיין והלנה נמלטים מהצללים לפני שאלו יחסלו אותם, והלנה מוצאת את עצמה נסחפת לתוך עולם זר ומשונה.

העולם הזה, מסתבר, מחולק לשניים – עולם האור ועולם החושך. שני העולמות התקיימו זה לצד זה בהרמוניה, עד שנסיכת החושך גנבה את הקמיע המסתורי של מלכת האור, וזו שקעה בתנומה קסומה. הלנה מחליטה למצוא את הקמיע, ויוצאת למסע בין דגים מעופפים, ענקים מרחפים, חתולים בעלי כנפיים ופרצוף אנושי, ספרים שנעלבים וציפו-פים טובי לב. הלנה גוררת איתה את ולנטיין החמדן והפחדן, שרק רוצה בחזרה את המגדל המעופף שלו (הוא והמגדל רבו ועכשיו הם ברוגז), כשלאורך כל הדרך רודפים אחריהם – בעיקר אחריה – שליחיה של מלכת החושך.

לכאורה, 'מירורמאסק' היה יכול להיות יצירת מופת. לטובתו של הסרט משחק בעיקר העיצוב, שהוא מהיפים ומהמקוריים שראיתי בימי. בעולם לתוכו שוקעת הלנה שולטים גוני החום, האפור, השחור והזהב, והוא מורכב מבליל של גזרי נייר, רישומי פחם, אנימציית מחשב תלת-ממדית, ובניינים המפרים את כל חוקי הטבע בפניותיהם המסתלסלות ועיצובם המופרך. כל זה משמש רק כרקע למגוון המסחרר של תושבי אותו העולם: שחקנים בשר ודם הלובשים מסכות נייר מינימליסטיות, חתולי נייר הלובשים מסכות אדם, ענקי אבן מרחפים, בובות בד ונייר וזכוכית, וכולם עטויים בשלל תלבושות (אמיתיות או ממוחשבות) ממגוון מסחרר ממש של תקופות וסגנונות.

גם הסיפור קסום דיו, ומיעוט השחקנים (את מרבית הדמויות המרכזיות מגלמים אותם האנשים) היה יכול להשרות אווירה מרוכזת. אלא שהסרט בן 105 דקות, ובערך 90 מהן מיותרות. גיימן לא מחדש, וגם ב'מירורמאסק' הוא מדגיש את ההתבגרות המאולצת שעוברת הגיבורה תוך כדי מסע, וממחזר את שטיק העולם המקביל לעולם שלנו. אם להלנה יש בעיות עם הוריה, תוכלו להיות בטוחים שההורים יופיעו בתפקידים מרכזיים בעולם הקסום, וגם להם יהיו בעיות עם הילדים שלהם, כדי שחס וחלילה לא נפספס את המסר. באופן דומה, מספר הסרט עד כמה ולנטיין חושב רק על עצמו, ומיד רומז שאולי ייתכן שמתחת לחמדנות מסתתר לב טוב ונדיב. הו, המתח! 'מסכת המראה' ממשיך עם אותה פסיכולוגיה בגרוש, עד שלקראת סוף הסרט היא מכאיבה ממש.

זה אולי עוד היה נסבל, אילולא הבעיה המרכזית של 'מסכת המראה': אין מספיק סיפור, ומה שיש נמתח כמו מסטיק. לסרט יש אקספוזיציה מייגעת בת חצי שעה בעולם האמיתי, לפני שהוא עובר למסע הרפתקאות שאינו מסעיר, אינו הגיוני, אינו מעניין במיוחד, ונוסף לכל – איטי ברמות מעוררות צרבת. הסצינות ארוכות מאד והמעברים ביניהן לא תמיד הגיוניים; וזה לא מפליא, בהתחשב בחורים שהולכים ונפערים בעלילה ככל שהיא מתקדמת. אם בתחילה פיצו על כל אלה העיצובים המרהיבים של הנוף והדמויות, פתאום גיליתי שקרה הבלתי יאמן: חטפתי מנת יתר של מק'קין. האיורים השחורים, הדמויות המיתולוגיות, המסכות והאיפור התערבבו לי בראש, ומועקה במגוון צבעי אדמה ירדה על הסרט ועלי.

העובדה שזהו הסרט הראשון שמק'קין מביים גם היא ניכרת, וביותר ממובן אחד. הוא לא מצליח למנוע מהשחקנים לשחק בצורה מוגזמת (בעיקר הוריה של הלנה) או לא לשחק בכלל (הלנה), ורק ולנטיין מציל את ההצגה בשפת גוף מוקיונית, מבטא אירי נהדר ושלל טקסטים הומוריסטיים. השימוש של מק'קין בפסקול (שכתב איאן בלמי) לרוב מונוטוני ומשעמם, ובשאר הזמן הוא נוטה להיות גרנדיוזי ומרתיע. אבל בעיקר, אין למק'קין ולו טיפה של חוש קצב או יכולת עריכה. מסתבר שלהיות מאייר גדול לא הופך אותך לבמאי.

צר לי לומר שהמפיצים ידעו מה הם עושים כשהכשילו את 'מירורמאסק' – מדובר בסרט לא טוב, על גבול הגרוע, ומשעמם ביותר. יש בו כמה נקודות אור, כמו כותרות הפתיחה המרנינות, הספרן החביב (בגילומה של יצירת פוטושופ מדובבת על ידי סטיבן פריי), כמה בדיחות טובות, וכמובן, עיצובים עותקי נשימה. אלא שכמו בעולם בו משוטטת הלנה, נקודות האור נבלעות לחלוטין על ידי החושך הגדול של בימוי חובבני, שחקנית ראשית איומה וסיפור שנמרח הרבה מעבר לאורכו הטבעי. את 'מסכת המראה' כדאי, אולי, לראות – אבל רק תוך שימוש מסיבי בכפתור ה-Fast Forward. האכזבה, בכל מקרה, מובטחת.