ההוא עם השוטרת

במקור: Miss Congeniality
במאי: דונלד פטרי
תסריט: מרק לורנס, קייטי
פורד וקרין לוקאס

שחקנים: סנדרה בולוק, מייקל
קיין, וויליאם שאטנר, קנדיס

ברגן, בנג'מין בראט

"שני כרטיסים למיס קונג'ניאליטי, בבקשה"
"מה?"
"נו, החדש של סנדרה בולוק"

"שלום, תני לי שניים לשוטרת"

"אני רוצה אותו דבר כמו מה שהקודם ביקש"

העם נשא דברו: גם תחת עינויים לא תחלצו מאיתנו את השם המפורש – "איזה מין שוטרת" – הו לא! יש גבול. לא נעשה צחוק מעצמנו!
באותו תור לקופה בדיוק, אגב, העם נשא דברו בשנית, והוכיח שגם תחת עינויים לא תגרמו לו לקנות כרטיסים ל'אסקימו לימון' החדש (אבל הם מכרו כבר 100,000, הא?).

Anyway, 'שוטרת' אמורה להיות קומדיית מתח. אז אמורה.
שקלתי ושקלתי (אל תדאגו, זה לא לקח הרבה זמן), ונראה לי שקומדיה זה כן. מתח ממש לא. אולי הם התכוונו ורק ירד בעריכה. זה יכול לקרות, אתם יודעים. טיפונת עריכה עוד לא הרגה אף אחד.

פור דה רקורד אני אציין שאין מין בסרט. גם שוטרים אין שם (בעצם כן יש אחת, שמבליחה לשניונת ממש בהתחלה), ובולוק היא בכלל סוכנת FBI.
הסוכנת גרייסי הארט (בולוק) היא גברית, קשוחית לאללה, היא לא יודעת מתי לסתום את הפה, וכאנטיתזה לכמויות הטסטוסטרון שנשפכות ממנה – היא נורא קלאמזי, סטייל אלי מק'ביל.

כאשר טרוריסט המכנה עצמו "האזרח" מאיים לפוצץ את תחרות "מיס אמריקה", ה-FBI מחליט לשתול סוכנת סמויה בטקס. באין אפשרות אחרת, גרייסי נשלחת לזוועתה הרבה לתחרות, כמיס ניו-ג'רסי: גרייסי-לו פרייבוש.
זה קצת הפתיע אותי, למען האמת. תמיד חשבתי שתחרויות יופי זה משהו שנועד לאפרוחיות בנות 22, או 23, לכל היותר. והנה, ה-FBI מחפש סוכנת בת פחות מ-35, ומוצא את הארט, הנמצאת בתחילת העשור השלישי לחייה.

אבל לפני שהיא תוכל להצטרף לשלושת ימי הטקס (ראיונות, תחרות כשרונות, עוד ראיונות, קצת צילומים לחימום האווירה etc…) עליה לעבור את החוויה הטראומטית הקרויה "טיפול 10,000". לשם כך מצמידה לה מנהלת התחרות (קנדיס ברגן, מרפי בראון בעברה, והיום בלונדינית מזדקנת) את ויקטור מלינג (with a soft L), יועץ יופי צמוד, המתגלה כאקי אבני בנשמ"כתו. אם ב'חניבעל' עוד צפיתי בשוויון נפש במיני מעדנים כמעיים שפוכים, חזירי בר רעבתנים ומייסון ורג'ר, הרי שב'שוטרת' נצמדתי למושבי בבעתה למשמע הצירוף "שעווה במפשעה". אאוץ'.

ובכלל, טקסי מלכות יופי זה לא פשוט כמו שזה נשמע. בשם המסורת, המשתתפות מורעבות למוות על ההתחלה. זה קורה לא כהזדהות עם הרעבים בקמבודיה, אלא בגלל שעדיין יש בעולם כמה אנשים שמתעקשים שסלרי הוא אוכל, ולא אמצעי זול ליצירת אפקטים קוליים (קרי: קול של חיה פוסעת על השלג).
בשלב השני, על המקלוניות המהלכות ("תרחפי! אל תלכי סתם. את צריכה לרחף!") לעבור טירונות מזורזת, הכוללת בעיקר מסלולי מכשולים. נראה אתכם מהדסים במורד מדרגות, כשאתם נעולים בעקבי-סיכה של 10 ס"מ, ומילא העקבים, אבל גם אסור לכם להסתכל למטה כדי לוודא שלא תיפלו.

תנו רק מבט אחד בבנות האלה, ותבינו שהן יכולות לעשות את זה בעיניים עצומות. לא תמצאו בתחרות "סתם בחורות". כל אחת היא כלי-כלי. למשל מיס רוד-איילנד האובר-ידידותית: האם הייתם מאמינים שאותה דול-פייס ספק-תמימה-ספק-אהבלה, היא בכלל סטודנטית להנדסת גרעין?

אם כך, איך תסבירו את זה שחלום חייהן של כולן הוא World Peace?

בכנות – הסרט מצחיק.
סנדרה בולוק היא הכוכבת של הסרט. ההופעה שלה מעולה, וההבעות שהיא מעלה על פניה, גורמות – או לפחות גרמו לי – לדמיין בלוני קומיקס המרחפים מעל ראשה, ומסגירים את מחשבותיה. הסוכנת הארט נשארת אותו טיפוס מחוספס ומבולבל גם כאשר הופכים אותה לגרייסי לו היפהפייה הזוהרת, ואת טקס הכתרת מלכת היופי היא מצליחה להפוך למופע הזוי וסהרורי. 'מיס קונג'ניאליטי' הוא סנדרה בולוק: הוא בנוי עליה, היא עושה אותו. ושום שחקנית אחרת לא היתה מצליחה לגלם את הדמות בחן כה רב ובצורה כה מחויכת.
גם הדיאלוגים מהנים ברובם ואף שנונים.

זה לא שאין פאקים. בטח שיש. סצינות ה"מתח" הן מהדברים הפתטיים והמשעממים שנראו אי פעם. יכול להיות שהשחקנים הזדהו עם התפקיד: בולוק, "הגיבורה הטובה", משחקת טוב, וה"רע" משחק רע. אך אל יאוש – הסצינות בהן משתתף "הרע" מועטות: 3 וחצי במספר. כנראה מישהו בעריכה הבין את גודל הפלופ, וחתך בפראות. כל כך בפראות, עד שמספר קטעים נותרו תמוהים וחסרי פואנטה.

בארה"ב הכנסותיו של הסרט עברו את קו 100 המיליון. בארץ זה בטח לא יקרה – גם לא בהגדרות המקומיות להצלחה – ובטח לא כשהוא מתחרה מול 'אסקימו לימון – החגיגה נמשכת' המהולל (כמה עוד נצחק על זה? אפשר לחשוב שהזכרתי את זאב רווח…), אבל 'שוטרת' יכול להצליח פה יפה מאוד. כלומר, כל עוד הוא יפנה לקהל הנכון – אלו שהולכים לראות קומדיה. מי שמחפש מתח, מוזמן גם הוא ללכת לסרט.
למוצאי המתח האבוד הישרים מובטח פרס.