ביקורת: מואנה

הנסיכה החדשה של דיסני מככת בסרט נסיכות צפוי ושגרתי - חוץ מבנקודות שבהן הוא לגמרי לא

יום אחד מישהו יצטרך להסביר לי את העניין עם סרטי נסיכות של דיסני. בתוך המסגרת המכובדת של ‏סרטי האנימציה של דיסני קיימת סדרת האצולה הזאת, ומשום מה, כל התפתחות בסרט כזה – ‏הנסיכה השחורה הראשונה! הנסיכה הסינית הראשונה! – נחשבת להיסטורית, גם אם דיסני עצמם ‏כבר עשו דברים דומים בסרטים אחרים, שאינם כוללים נסיכות. ברוב המקרים אין אפילו משמעות ‏להיותן של הגיבורות נסיכות: הן לא צריכות להתמודד עם תככי הפוליטיקה או עם נטל השלטון, ואת ‏רוב הסיפורים הללו היה ניתן לספר גם בלי עירוב המונרכיה עם סרטי ילדים. ‏

לפחות ב"מואנה" יש משמעות להיותה של הגיבורה סוג-של-נסיכה: על מואנה, לשם שינוי, רובצת ‏אחריות בתור המנהיגה-לעתיד של עמה, וזה מה שדוחף אותה אל מסע ההרפתקאות המוכן מראש ‏שאליו הסרט שולח אותה.‏

והסרט באמת נותן לעתים קרובות הרגשה של סרט מוכן מראש. הסרט עוקב אחרי הרפתקאות מואנה ‏במסעה להשיב את אבן-הלב של האלה הגדולה, אם האיים. ראשית עליה למצוא את האל-למחצה ‏מאווי, שגנב את אותו הלב, ואז לשכנע אותו לסייע לה להשיב את הלב למקומו. בעלילה הזאת ‏משתלבים רגעים ידועים מראש בתזמונים ידועים מראש: עכשיו זוג הדמויות יריבו. עכשיו יהיה משבר. ‏עכשיו יהיה שיר. עכשיו היא תבין שהכוח האמיתי היה בתוכה כל הזמן, או משהו. ובכל זאת, בתוך ‏הסבך של המוכר והידוע יש כמה דברים שהופכים את "מואנה" לסרט כיפי, מעניין, מהנה לצפייה וגם ‏פגום בצורה ייחודית. ‏

הדבר העיקרי שמבדיל בין "מואנה" לבין שאר סרטי דיסני הוא הסביבה שלו. איי האוקינוס השקט, אי ‏שם בין פולינזיה ומיקרונזיה, הם לא סביבה שנראית בקולנוע לעתים קרובות, אבל "מואנה" קופץ למים ‏מהרגע הראשון, וזורק אותך לתוך המנהגים, התלבושות והמיתולוגיה של האזור, בלי לעצור כדי לשלב ‏אותה עם משהו מוכר יותר לצופה המערבי. הצלילה הזאת למיתולוגיה חדשה ובלתי מוכרת נותנת ‏הרגשה חיונית ומרעננת: במקום להמשיך לחקור את התרבויות המוכרות אתה מגלה עולם חדש של ‏דימויים, אלים, יכולות ומפלצות. אבל אלה לא רק המיתולוגיה והבסיס הסיפורי – גם המוזיקה, אולי ‏הדבר החשוב בסרטי נסיכות, מושפעת מהסביבה בה נמצא הסרט, ולרגעים מסוימים הדמויות אפילו ‏שרות באחת משפות האיים, עד שהן חוזרות על המילים באנגלית לטובת האנשים הטיפשים. ‏

את השירים של מואנה כתבו שלושה אנשים, אבל יש שם אחד שבולט מבינהם, וזה לין מנואל-מירנדה. ‏אם הצלחתם להתחמק מההילולה התקשורתית סביב המחזמר המוצלח והמצליח שלו "המילטון" – אז ‏חבל. זה מחזמר ממש מוצלח. לכו לשמוע אותו. בכל מקרה, אחרי שדיסני שיחקו אותה בענק עם ‏הבאת יוצר ברודווי מוערך ב"לשבור את הקרח" (רוברט לופז, שעזר ליצור את "אווניו קיו" ו"ספר ‏המורמונים"), הם הימרו על לין-מנואל מירנדה כיוצר השירים הבא שלהם בשביל מואנה והצליחו… ‏כמעט. ‏

השירים ב"מואנה" נהדרים – הם קליטים ומלאים ברבדים והתחכמויות כמו שלין-מנואל אוהב ליצור, ‏ואחד מהם‎ ‎‏, בתוך סרט מלא במוזיקה הוואית, הוא שיר בסגנון של דיוויד בואי משום מה. אבל אף לא ‏אחד מהם הוא "‏Let It Go‏". עכשיו, הרבה שירים הם לא "‏Let it go‏", ויש שיגידו שטוב שכך, אבל כשהוא ‏מגיע מיד אחרי מגה-להיט, קשה שלא לשפוט את "מואנה" על פי סטנדרטים מעט נוקשים יותר. בתוך ‏פסקול עם שלל שירים מוצלחים וכיפיים חסר ה-שיר, השיר האיקוני שאנשים יזמזמו ויעשו עליו אלפי ‏פארודיות יוטיוב עד שהם יוודאו שאנחנו נזכור אותו לעד. השיר שהכי מתקרב לזה הוא כנראה "‏You're ‎Welcome‏" – שיר ההתרברבות של מאווי לגבי כל הניסים והפלאות שביצע. הוא שיר קליט, מצחיק ‏וכיפי; הבעיה היא שדוויין ג'ונסון, שמגלם את דמותו של מאווי, לא מצליח ללכת עד הסוף ולהתפרע עם ‏השיר הזה. הוא גורם לשיר מגולמני ובומבסטי בבסיסו להישמע כמעט מרוסן, וזה מונע ממנו להפוך ‏ללהיט-העל שהוא היה יכול להיות. ‏

הדבר העיקרי שמונע מ"מואנה" להיות באמת קלאסיקה הוא לא היותו סרט שעוקב אחרי עלילה ‏מוכרת וידועה, אלא זה שהוא פשוט זז בקצב מהיר מדי. הרי יש לא מעט סרטים עם עלילה מוכרת, ‏אבל קצב נכון ועומק דמויות מאפשר להתלהב גם מהסיפור הידוע. ב"מואנה", זה לא המצב: סצינה ‏שמציגה משבר מהותי של דמות עוברת, ומיד המשבר חולף כאילו לא היה מעולם – ואז כל הזמן ‏שהשקעת בסצנה הזאת מרגיש מבוזבז. "מואנה" כולל הרבה סצינות משבר, סצינות מסע, מרדפים, ‏שירים וסצינות קרב, ובין כולן הוא רץ ומזגזג כאילו הוא במרוץ נגד הזמן, בלי לתת לנקודות העלילה ‏שלו לשקוע ולחלחל ולהשפיע על הדמויות והצופים. מדובר באחד הסרטים היחידים בימינו שהדבר ‏העיקרי שהיה יכול לשפר אותו זה אם היו מוסיפים לו כמה דקות, במקום לסיים אותו בשעה וארבעים. ‏

המקום שבו "מואנה" מצטיין, לעומת זאת, הוא לא השירים או המיתולוגיה או אפילו התרנגול, אלא ‏במסרים שהוא מעביר. לא רק שהסרט עוסק בשליטה מוערכת, ולא סתם ילדה עם תואר של כבוד – ‏הסרט לא מציג או דוחף אף סיפור אהבה על הגיבורה שלו. הוא מציג גיבורה לא-לבנה בסרט ילדים ‏מצוייר, עדיין דבר נדיר בימינו. הוא לא מציג אותה בשום צורה מינית או רומנטית, וגם לא כמושלמת: ‏היא מנהיגה שעוד צריכה ללמוד, והיתרון הבולט שלה הוא היכולת לקבל את העובדה שהיא צריכה ‏ללמוד, והרצון לעשות כן. גם אם "מואנה" הוא לא הסרט הטוב ביותר שדיסני עשו, מואנה היא בהחלט ‏אחת מהמודלים לחיקוי הטובים ביותר שדיסני הציבה אי פעם. אבל אולי הדבר הכי נדיר ש"מואנה" ‏עושה – ושלא מקבל מספיק תשומת לב – זה להראות שאפשר לעשות סרט-נסיכות עם זוג הורים חיים. ‏כן, כן – שמעתם נכון. ב"מואנה" אין אף הורה שמת. היסטוריה.‏