מונטי פייתון והגביע הקדוש

במקור: Monty Python and the Holy Grail
בימוי: טרי גיליאם וטרי ג'ונס
תסריט ומשחק: גרהם צ'פמן, ג'ון קליז, טרי גיליאם, טרי ג'ונס, אריק איידל, מייקל פאלין

"מוס נשך פעם את אחותי." אמרתי פעם לחברה שעלתה מרוסיה בגיל צעיר. "באמת?" היא ענתה. "אני לא כל כך אוהבת מוסים, אבל אחי אוסף בובות שלהם. איפה היא מצאה מוס בישראל?"
"היא חרטה על המוס בקצה החד של מברשת שיניים," ניסיתי, אבל בשלב הזה כבר ידעתי את האמת המרה – אין לה מושג על מה אני מדברת.

ולמה שיהיה לה? גם אם היא היתה רואה את הסרט (למרבה האימה, היא מעולם לא ראתה אותו לפני השיחה ההיא), קשה להיחשף לבדיחה המסוימת הזו, שמופיעה בתחילת הסרט, בכתוביות קטנות בתחתית המסך. ובכל זאת, תשאלו כל מעריץ, והוא ישמח לספר לכם ממי אחותו קיבלה את מברשת השיניים ובאיזה סרטי פורנו הוא שיחק. כי 'מונטי פיתון והגביע הקדוש' הוא לא סתם סרט שאוהבים. הוא סרט שלומדים בעל פה. סרט פולחן, כבר אמרנו? לא? אז הנה: מונטי פיתון והגביע הקדוש – סרט הפולחן שלי.

הזמן: מזמן. המקום: אנגליה. קול פרסות סוסים נשמע, ומהערפל מגיח המלך ארתור, אגדה אנגלית ידועה. ארתור נמשח למלוכה על ידי הגבירה מהאגם, שהושיטה לו את החרב אקסקליבר, ידה נוטפת המים מנצנצת בשמש. בצורה זו קבעה הגבירה שארתור הוא – ולא אחר – זה שישלוט על בריטניה (שיטה שנויה במחלוקת לקבלת מנדט מההמונים, כפי שמציין בהמשך איכר רדיקלי). בתחילת הסרט, המלך ארתור משוטט בממלכה ומקבץ אליו אבירים, כדי ליצור את חבורת אבירי השולחן העגול. בהמשך, בעקבות פקודה ישירה מאלוהים, החבורה יוצאת למשימה נשגבת: החיפוש אחרי הגביע הקדוש, שעל פי האמונה הנוצרית, הפך לחפץ מאגי מאז שתה ממנו ישו, בסעודתו האחרונה.

עד כאן העלילה נשמעת קוהרנטית. זה המקום להזהיר, שמי שאוהב את הסרטים שלו מובנים ומסודרים כרונולוגית, או עם טיפת הגיון, עלול להתאכזב. כי בתוך הסיפור הזה, נכנסים דיאלוגים על אגוזי קוקוס (והבדלי המשקל בינם לבין סנוניות), מפלצת מצוירת, דו-קרב-על-גשר מהאלימים בהיסטוריה של הקולנוע (פצעים שטחיים בלבד), היסטוריון אובססיבי, אנימציות הזויות, אבירים שאומרים ני, צרפתים ושירים מרגשים על האומץ של סר רובין. כל הדברים האלה מופיעים פה, עם או בלי קשר זה לזה, משום שמדובר בסרט של שישיית מונטי פיתון, שהם תופעה בפני עצמה.

אנשי מונטי פיתון הם מהקומיקאים הבריטים המפורסמים שיש: גרהאם צ'פמן, הלוא הוא המלך ארתור, אריק איידל כסר רובין, מייקל פאלין בתור סר גלהאד "הטהור", טרי ג'ונס בתפקיד סר בדוויר, טרי גיליאם – שאנו מכירים כבמאי – מגלם שלל תפקידי משנה, ובתפקיד סר לנסלוט ג'ון קליז (הידוע שבחבורה, שמאז הספיק לעשות את סדרת הטלוויזיה המופתית 'המלון של פולטי', ואז לבזות את עצמו בקומדיות דביליות וסרטי ג'יימס בונד). חברי מונטי פייתון החלו לשתף פעולה עוד בזמן לימודיהם באוניברסיטה, והתפרסמו בסדרת הטלוויזיה "הקרקס המעופף": אוסף מערכונים, מטורפים עד ביזאריים, שכללו כמעט כל סוג של הומור, מזה הנחות – כמו בדיחות עירום – ועד המבריק ביותר. בהמשך יצר ההרכב מספר סרטים, שנותרו דומים ברוחם לסדרה. גם 'מונטי פיתון והגביע הקדוש', למרות קו עלילה מקשר, הוא בעצם אוסף מערכונים בעלי נושאים חוזרים. מדי מספר שניות מוגש פאנץ' ליין חדש, ויש תת-עלילות שלא קשורות לעלילה המרכזית, וקיימות רק כדי לשעשע. זה יכול להיות מאוד מרגיז בסרט, והייתי מאוד מאוכזבת אלמלא זה היה כל כך מצחיק. וזה העניין בעצם.

אפשר להתלונן שהסרט הוא סתם אוסף בדיחות, ושאין בו גם את העלילה המינמלית שהיתה בסרט מצליח אחר של החבורה, 'בריאן כוכב עליון'. אבל למי יש זמן או כוח להתלונן, כשכמעט כל דקה של הסרט מצחיקה עד דמעות? עדיף לצופה להקדיש את זמנו ללימוד כמה סצינות נבחרות בעל פה, איתור חובב מונטי פיתון, וציטוט הסצינות בפניו. שכן למעריצי 'הגביע הקדוש', אין אושר גדול כמו להביך את עצמם, פלוס משת"פ, בפומבי, על ידי שיחזור בדיחות מהסרט. בין אם מדובר בסר לנסלוט האמיץ, שנפרד בדמעות ממשרתו הגוסס: "הו פטסי, לא מתת לשווא", ומתעלם ממחאותיו של המשרת, שבעצם רק נפצע קלות; או בקטע בו האביר החכם בדוויר מגיע למסקנה שאם אשה שוקלת כמו ברווז, היא מכשפה – היקש שהאביר הגיע אליו בעזרת היגיון צרוף ובלתי ניתן לערעור כל כך, שאפילו "המכשפה" עצמה מסכימה שנשפטה בהגינות. או, בעצם, כל דיאלוג אחר מהסרט.

את "הגביע הקדוש" ביימו שניים מהשישיה – טרי ג'ונס, במשותף עם טרי גיליאם (שם שאולי מצלצל מוכר לחובבי קולנוע. הוא ביים, בין השאר, את '12 קופים'). ולמי שתהה, בהחלט ניתן לזהות בסרט את הכישרון והייחודיות שגיליאם הוכיח מאז שלא חסרים לו – הקפדה על פרטים כמו מוזיקה, רקע (בין אם תפאורה ובין אם בירור מהירות התעופה של סנוניות אפריקאיות ואסייתיות), ואפילו הערפל. מעולם לא ראיתם ערפל ערפילי מזה. באמת. הפרטים האלה הם שהופכים.את 'הגביע הקדוש' מ"סתם" אוסף בדיחות שהפך לתופעה, לאוסף בדיחות נונסנס מלא אווירה, עם פסקול מצוין, שנשאר טוב גם כשהקלטת מתחילה להישחק מרוב צפייה, וקופצת בשורות הכי טובות.

כמו לכל סרט, יש ל'מונטי פייתון והגביע הקדוש' מספר מגרעות – נטייה למשחק מוגזם, בדיחות שחוזרות על עצמן יותר מדי פעמים עד שנמאס וכמובן, הציפיות שמעוררת ביקורות נלהבות של הסובבים. מצד שני, מעריץ אמיתי לא צריך בדרך כלל יותר מצפייה שניה, כדי להתעלם כליל מהמגרעות, ולהחליט ששום דבר לא יכול להרוס את הכיף. כדרכם של סרטי פולחן, חוויית הצפייה מהנה הרבה יותר בקבוצה. או יותר נכון, זה תקף בהנחה שלא מדובר בצפייה ראשונה, שכן זו תדרוש חסימת פיהם של צופים וותיקים, שנוטים לדקלם בדיחות רגע לפני שהן נאמרות על המסך. לא כל אחד יאהב את הסרט, אבל כדאי לנסות בכל מקרה – כי למי שיאהב, 'מונטי פייתון והגביע הקדוש' הוא חוויה ייחודית.