ביקורת: המוסד

ביקורת זו מסווגת לסיווג הבטחוני הגבוה ביותר. נא לא לקרוא אם אתם לא בסיווג בטחוני זה. בתודה, המוסד.

לרשימה הבלתי נגמרת של סרטים ישראליים שאפשר להגיד עליהם שהם "הסרט הישראלי הראשון בז'אנר X" מצטרף חבר חדש – "המוסד", שמייבא ארצה בהצלחה את ה-Spoof. ז'אנר פצפון שכולל בלחץ עשרה סרטים (ועל כן לא ממש זכה לתרגום עברי יאה), אבל כזה שהשאיר רושם אדיר על צופי הקולנוע. לא מדובר על סרטי הפארודיה שעדיין מסתובבים בינינו (אם כי פחות ופחות); אני מדבר על מה שנקרא לו "פארודיה בצחוק" – סרטים שלא מנסים להיות פארודיה מדוייקת על סרט או סוגה קולנועית, אלא יותר טירוף מוחלט וטיפשי שצוחק על מוסכמות קולנועיות כלליות שמתרחש במסגרת ז'אנר כלשהו, וכולל בדיחות ועקיצות על הז'אנר – אבל כאלה שלא מהוות את העיקר.

הדוגמא הבולטת היא "האקדח מת מצחוק" – רשימת הסרטים האקראיים עליהם הסרט צוחק מגלה שהוא לא מריץ בדיחות רק על סרטי משטרה או מנסה להגיד עליהם משהו רק עליהם, ויש בו גם בדיחות על (או מ) "התפוז המכני", "פינוקיו", "בן חור" ו"קזבלנקה". למה? כי זה מצחיק, זה למה.

ו"כי זה מצחיק, זה למה" הוא בהחלט המוטו שמלווה את "המוסד". הסרט זורק בדיחות בקצב מסחרר, אז אם בדיוק פספסתם בדיחה שחלפה על המסך לשתי שניות – אל דאגה, עוד רגע תגיע עוד אחת, ומכל סוג שאפשר לדמיין: רפרנסים, דיאלוגים מצחיקים, הופעות אורח לא קשורות, בדיחות שמתמרדות במבנה הסרט, בדיחות גסות, בדיחות שדורשות הקפאה של המסך כדי לקלוט אותן, בדיחות מתוחכמות שמיועדות לקהל מצומצם ביותר, סלפסטיק ועוד ועוד. יש כל כך הרבה בדיחות שהסרט כמעט מתחנן לצפייה שנייה רק כדי שתוכלו לקלוט את כולן. אני די בטוח שהקהל שהייתי איתו, למשל, פספס את הבדיחות שמגיעות, מילולית, מהרגע הראשון. לא "מהרגע הראשון אחרי הלוגואים". מהרגע הראשון כולל הלוגואים. כן, מהפריים הראשון ועד סוף הכתוביות, הסרט זורק כל בדיחה שרק אפשר, אפילו אם רק שני אנשים באולם יקלטו אותה.

לכן צריך לקחת הרעיון הזה של "עלילה" בערבון מוגבל – זה לא שהסרט הוא תירוץ למערכונים שעוברים ממקום למקום – ניכרת השקעה בעלילה ובדמויות והם לא רק חומר לפאנצ'ים מצחיקים שחשבו עליו במהלך העבודה על הסרט. אבל אם אתם מחפשים היגיון בסיסי ביותר מאחורי הדברים שקורים על המסך, זה ממש לא הסרט בשבילכם. למען השם, הסרט מספר על סוכן מוסד שלאחר מבצע כושל בתוניסיה מוּרד בדרגה והופך לשומר בג'ימבורי, והמוטביציה של הדמויות הראשיות היא בעצם להדליק משואה בערב יום העצמאות. הסרט מתייחס אל הדמויות בכבוד מספיק בשביל שנתעניין בהרפתקה שלהן, אבל הוא לא מצניע את העובדה שהדמויות האלה מטומטמות ממש, ושאין שום הגיון מאחורי שום דבר שמתרחש על המסך בשום רגע.

הסרט הוא פיתוח של "המוסד הסגור", סרט הקאלט של היפופוטם, וצופים ערניים ישימו לב למוטיבים ואף לבדיחות שנמצאים בשני הסרטים. אני חושב ש"המוסד" מתעלה על "המוסד הסגור" בכל רמה, אבל יש לציין שאת הסרט הקצר ראיתי מזמן עם בני משפחתי, בעוד שאת "המוסד" ראיתי ממש לפני רגע באולם מלא אנשים צוחקים. אבל אפילו אם הביקורת שלי עוד פחות אובייקטיבית ממה שאני מאמין – למי שפחד שהסרט לא יכבד את קודמו, אני מודיע חגיגית עם מצנפת ויונים שאין ממה לחשוש. הסרט עבר שדרוג מכל בחינה שהיא.

אחד השדרוגים העיקריים הם הפנים מלפני המצלמה – הסרט מתהדר בשורת כוכבים כמו צחי הלוי, טל פרידמן, דביר בנדק, תומר שרון וגילה אלמגור ובשלל הופעות אורח של כוכבי אינטרנט ישראליים. קשה להגיד שאחת מההופעות תיזכר כהופעת השנה (מבין המשתתפים, כנראה ששלומי קרויאט הכי קרוב, ואפשרי שצפיות חוזרות יחקקו את מעמדו כפנינה של הסרט), אבל זה לאו דווקא דבר רע, שכן יש תחושה של שיתוף פעולה וצוות מגובש בו אף אחד לא מעפיל על אף אחד אחר, וכל השחקנים נותנים הופעות טובות ומצחיקות. ובכל זאת, ההומור של הסרט מגיע יותר מהטירוף הכללי שמתרחש על המסך בכל רגע, ולא מדמויות קומיות שנבנו סביב רעיון וביצוע מבריקים.

בקיצור, "המוסד" הוא סרט ממש מצחיק שעיקרו הוא שהוא ממש מצחיק. בעידן שבו כל קומדיה היא בעצם קומדיה-דרמה-אינדית או קומדית-אקשן-מד"ב, נחמד לראות שוב על המסך סרט שיש לו מטרה אחת ויחידה והיא לגרום לקהל לצחוק בכל דרך שהיא, בלי להתנצל ובלי להתעכב. זה לא מרענן רק בגזרת הקולנוע המקומי (וזה, אגב, מאוד מרענן בו) – זה מרענן גם בגזרת הקולנוע הבינלאומי. "המוסד" הוא אולי הסרט הכי מצחיק שראיתי בשנים האחרונות, ובטח מרתון הבדיחות-ללא-הפסקה הכי בולט. בעולם תרבותי שסובל ממשבר של קומדיות טובות, "המוסד" הוא תרופה נפלאה.