ביקורת: המפגש

סרט המדע הבידיוני הכי חכם והכי יפה של השנה עוסק בשאלה: איך ליצור קשר עם חייזרים שלשם שינוי, לא מדברים אנגלית

מה אם החייזרים לא מדברים אנגלית?‏

בדרך כלל זו לא בעיה. יושבי היקום כולו – קלינגונים, בני אלדראן, יושבי פנדורה, קנג וקודוס – ‏מתקשרים כולם במה שהיא כנראה השפה הגלאקטית הרשמית והמוכרת לכולם: אנגלית. אם ‏נוחתת לכם חללית חייזרית בחצר, היצורים הירוקים שיוצאים ממנה אומרים לכם "‏Take me to ‎your leader‏", בדרך כלל במבטא אמריקאי מושלם. ואם יש כאלה שמדברים שפות אחרות – ‏בנהמות או תקתוקים או צפצופים – עדיין, בדרך כלל לא בעיה להבין אותם, או שיש איזה רובוט-‏מתורגמן או דג בבל, או שאתם פשוט מבינים באופן בלתי מוסבר מה המשמעות של כל פעם שבה ‏הוא אומר "אני גרוט". אבל אלה סרטים. בחיים, מן הסתם, הבעיה הראשונה שבה ניתקל אם נפגוש ‏אי פעם חייזרים – כלומר, בהנחה שאלה לא חייזרים מהסוג שהולך להשמיד אותנו מיד – היא ‏בעיה של תרגום.‏

איך אפשר ללמוד את דרכי הכח, להחליף ידע מדעי או להגיב לאיומים, אם כשהחוצן שמולכם אומר ‏‏"‏რსეფ‏%‏௵‏ שண ମିଲஔቋነክ点‏" אין לכם שום מושג אם מה שהוא/היא/הם מתכוונים לומר זה ‏‏"קחו אותנו למנהיגכם", או "מותו!" או "נינט היא הזמרת הכי טובה"? כשאנחנו שואלים אותם "האם ‏פניכם לשלום", אין לנו שום דרך לדעת אם נענוע המחושים מצד לצד שקיבלנו בתשובה משמעותו ‏‏"כן", "לא" או "66". אין ברירה, צריך לתרגם. אבל איך מתרגמים משהו לא אנושי? כזה שחושב ‏באופן שונה לחלוטין מבני האדם? שאין בינכם שום אבן רוזטה להתחיל ממנה, וכל המושגים ‏הבסיסיים שלכם לגבי תקשורת עשויים להיות שונים לחלוטין?‏

התשובה היא: אתם קוראים לאיימי אדאמס. פלישת החייזרים מתחילה: ב-12 מקומות ברחבי כדור ‏הארץ, הצלחות המעופפות נוחתות – רק שהן לא צלחות, אלא יותר דומות למין חלוקי אבן אנכיים ‏ענקיים, והן לא ממש נוחתות, אלא מרחפות כמה מטרים מעל האדמה באותו האופן שבו לבנים ‏אינן מרחפות. החייזרים הטמבלים האלה אפילו לא מציבים את החלליות שלהם מעל מבנים ‏אייקוניים מפורסמים, כמקובל, אלא בנקודות אקראיות לכאורה בעולם. החייזרים הנ"ל, כך נראה, ‏רוצים לדבר. רק שאף אחד לא מבין על מה לעזאזל הם מדברים, אז הצבא האמריקאי מגייס את ‏איימי אדמס, הבלשנית המומחית מספר אחת בעולם, לפחות מבין אלה שיש להם קשרים בצבא ‏האמריקאי. היא, והפיזיקאי ג'רמי רנר, מגיעים אל החייזרים, ומנסים לתקשר איתם.‏

זהו עיקר הסרט: ניסיון תקשורת ולמידת השפה. ולמרות שהספינות החייזריות, התופעות ‏המוזרות שקורות בתוכן והחייזרים עצמם עשויים באפקטים יפהפיים ממש, מי שבא לראות ‏ספקטקל – כי בפוסטרים הראו ספינות חלל, אז בטח תיכף יתחילו המרדפים – יתאכזב מאוד. ‏הרבה מהסרט מתרחש במקום אחד, ולאט מאוד. הסרט הזה הוא הדבר הנדיר הזה – סרט מדע ‏בידיוני אמיתי, כזה שעוסק ברעיונות ולא בפיצוצים. דווקא היו כמה כאלה לאחרונה, וזה טרנד ‏שמוצא חן בעיני. הסרט מבטיח להיות התשובה האינטליגנטית ל"היום השלישי", ומקיים. אבל זה לא ‏סתם דיון אינטלקטואלי על כוס ויסקי: הוא מותח, והוא מרהיב, והוא עוסק בגורל העולם, אבל הוא ‏עושה את כל זה בלי סצינת אקשן אחת.‏

וכל זה הוא אפילו לא העיקר. "המפגש" לא באמת עוסק בפלישת חייזרים וגם לא בתרגום, ואין שום ‏סיכוי שאני אספר כאן על מה הוא באמת. אתם צריכים לראות כדי להבין, כמו שאמר מורפאוס.‏ מה שהסרט עושה זה את מה ש"בין כוכבים" ניסה ופספס מרוב יומרה, ו"כח משיכה" ניסה גם, אבל היה כל כך עוצר נשימה שזה הלך לאיבוד: השילוב בין אפוס בין-כוכבי לבין סיפור אישי קטן.

הסרט מבוסס על הסיפור הקצר "סיפור חייך" של טד צ'יאנג, כותב שהתואר "גאון" קטן עליו, ואם יש ‏פרס כלשהו בתחום המד"ב שהוא לא זכה בו, זאת פאדיחה לפרס. "סיפור חייך" (לדעתי, אפילו ‏לא אחד הסיפורים היותר טובים שלו) הוא בהחלט לא סיפור שקופץ ודורש להיות סרט, יותר כזה שדורש להישאר על הנייר. אבל ‏התסריטאי אריק הייסרר לא רק שעמד במשימה התמוהה הזאת, אלא עשה את זה כמו שצריך. ‏הכוונה היא לא שהסרט עוקב אחרי הסיפור מילה במילה – הוא לא – אבל הוא מבין את הסיפור. ‏הדברים החשובים נשארו, דברים מיותרים לא נוספו. הצד השלילי של העניין הוא שמי שכבר קראו ‏את הסיפור הקצר לא יוכלו לחוות את ההפתעות שהסרט מציע, לכן במקרה הזה כדאי מאוד ‏לצפות לפני שקוראים, ולא להיפך.‏ כדאי גם לא לקרוא ביקורות. כי אני לא יודע מה יש לסרט הזה שגורם גם למבקרים שפויים בדעתם בדרך כלל לשכוח את משמעות המילה ספוילר.

למרות הכל, לטעמי "המפגש" מפספס קצת את ההזדמנות להיות יצירת מופת ענקית – וזאת די שיגרה אצל דניס וילנב. ‏בתוך פחות זמן ממה שלוקח לג'יימס קמרון לעשות סרט אחד, הבמאי הזה התגלה ובנה לעצמו ‏פילמוגרפיה מרשימה ביותר ("האישה ששרה", "אסירים", "סיקאריו"), מספיק כדי שכל סרט חדש שלו יהיה אירוע שצריך לשים לב אליו. הבנאדם חכם. הוא אחד הבודדים שמצליח לעשות בתוך המערכת ההוליוודית סרטים חכמים. הוא יודע ללכת על הגבול בין סרטי ז'אנר מסחריים ‏לבין סרטים שיספקו את המבקרים, בלי ליפול למלכודות של אף אחד מהצדדים, שלא לדבר על זה שהוא אשף ברמה בינלאומית בבניית מתח. אבל כמעט ‏תמיד לסרטים שלו יש גם איזה קטע שאולי לא מרביץ עם פטיש בראש, אבל לפחות עם כפית. ‏חשוב לו שתשימו לב כמה הוא חכם, ושתתרגשו. כאן, זה מתבטא בטון מלנכולי וקצב איטי שמלווים ‏את כל הסרט, והם אמנם מוצדקים, אבל נהיים קצת חדגוניים לפעמים; ויש כמה משפטים מעושים ‏שהייתי מסלק מהתסריט. איימי אדמס היא שחקנית מעולה, אבל הייתי שמח אם היתה לה קצת ‏יותר דמות לעבוד איתה כאן, כי היא אמנם נראית חרדה כל הזמן – וגם אני הייתי חרד אם הייתי ‏צריך לפגוש את החייזרים האלה – אבל קצת גיוון לא היה מזיק.‏

שלא תהיה שום טעות, אלה הם רק פגמים קטנים ביצירה מעולה. יש המון סרטים שעושים נעים בעין, פחות מזה סרטים שמפעילים את הראש, ועוד יותר נדירים סרטים שעושים מסאז' ללב. למצוא סרט שעושה את כל השלושה יחד זה כל כך נדיר שאסור בשום אופן לפספס אותו.

בעצם, יש לסרט עוד מגרעת אחת בולטת. בתור סרט שעוסק בתרגום, ממש מביך כמה ‏שהתרגום לעברית בגוף הסרט היה זוועתי. שוב ושוב הוא פספס או עיוות בכוונה את המשמעות ‏של מושגים שהופיעו בסרט, ולכן מי שצופה בו בלי להבין אנגלית מקבל תמונה פשוט שגויה על מה ‏שמתרחש. מנורית יהודאי הייתי מצפה שדווקא בסרט הזה, מכל הסרטים בעולם, לא תזלזל בעבודתה. תרגום זה חשוב, לעזאזל.‏