הבלדה על באסטר סקראגס
The Ballad of Buster Scruggs

שישה סיפורים קצרים ולא קשורים אחד לשני המתרחשים במערב הפרוע.

אורך: 2:13
תאריך הפצה בארה"ב: 16/11/2018
תאריך הפצה בישראל: 16/11/2018

20 תגובות פתח ספוילרים פתח תגובות ישנות

  1. פרשתי באמצע

    אורן

    איזה סרט מאכזב. התסריט ממש ילדותי. נראה שכל מה שמעניין את האחים כהן להגיד הוא שהעולם הוא מקום אקראי וששום דבר לא משנה. אחרי שכמעט כל הסרטים האחרונים שלהם עסקו בזה, אבל הצליחו לתת גם איזשהו עניין במתרחש בסרט עצמו, כאן הסיפורים משתמשים בלוני טונס כמקור השראה. ואפילו הפסקול, החלק שאני הכי אוהב אצלהם בדרך כלל היה מאכזב, כי במקום לקחת שירים אמיתיים כמו בלואין דייויס ואחי איפה אתה, נראה שפה השירים נכתבו לכבוד הסרט.

  2. בלדה למוות

    yair_ca24

    מאז ומתמיד היה אפשר לחלק את הסרטים של האחים כהן לשני סוגים:
    הסוג הראשון מכיל סרטים רציניים יותר, בעוד השני מכיל סרטים הרבה יותר קלילים ומשעשעים.
    כמובן, כמעט בכל הסרטים שלהם יש חלקים שמתאימים לשני הסוגים. זה בעצם מה שהפך את הבמאים הגדולים למה שהם, אך בעיקרון קל לעשות הפרדה בין סרטים כמו 'ארץ קשוחה', 'בארטון פינק' ו'האיש שלא היה שם' לדוגמא, לבין 'אחי איפה אתה', 'לקרוא ולשרוף' ו'יחי הקיסר' לדוגמא מן העבר השני.
    'הבלדה של באסטר סקראגס', הסרט הראשון של האחים כהן שלא מגיע להפצה בבתי הקולנוע בישראל (נטפליקס. לטוב ולרע), משתייך די בקלילות לחלק השני.
    זה לא אומר שאין בו עומק. קשה לי להצביע על סרט אחד של האחים היהודים, מעבר לכל הטירוף והצחוק שיש בו, שאין בו עומק. אבל למראית עין, הדרך בה האחים בחרו לספר את סיפורם החדש, הוא חד משמעית לכיוון הקומי, הכביכול סתמי והכ"כ מהנה.
    ניכר שהאחים נהנים כ"כ מעשיית הסרטים האלו, וקשה שלא להידבק בהנאה הזאת ביחד אתם.
    אך כמו ב'יחי הקיסר' הסרט האחרון שלהם עד יום שישי האחרון, העומק קצת הולך לאיבוד מתחת לשטחיות אותה האחים אוהבים כ"כ לקדש. (ובצדק)

    הסרט הנוכחי מחולק לשישה סיפורים (חלקם קצרים, חלקם ארוכים) שלכאורה אין שום קשר בניהם.
    הראשון, שאת שמו תופס שם הסרט (ולא לגמרי ברור לי למה), מתאר קאובוי פטפטן, שמדבר כ"כ מהר בערך כמו שהוא שולף, מרבה לשיר ולהמציא לעצמו כינויים רבים. הסיפור עוקב אחר יום בחייו של הקאובוי במערב הפרוע.
    השני, עוקב אחר בחור צעיר (ג'יימס פרנקו) שנתפס בשעת גנבה, גם כן במערב הפרוע הרותח ועומד בפני תלייה.
    השלישי, הפעם במערב הפרוע הקפוא, עוקב אחרי תאטרון נודד המנוהל ע"י אדם מזדקן (ליאם ניסן) כשהוא מציג בהופעה אדם קטוע ידיים ורגליים.
    הרביעי, באביב, מספר את סיפורו של מחפש זהב מזדקן (טום וייטס), שבוחר לחפור בלוקיישן מרהיב לעין ולא ינוח עד שימצא את מבוקשו.
    החמישי והארוך ביותר, עוקב אחרי בחורה שאיבדה את אחיה בשעת מסע ארוך ומפרך לעיר הגדולה. ועל הקשר הנוצר בינה לבין אחד ממובילי השיירה.
    השישי והאחרון, נמצא כמעט כולו בכרכרה בדרך למקום לא ידוע, ומתאר חמישה אנשים שונים בתכלית שנאלצים לחלוק כרכרה אחת במשך כל הנסיעה.

    כפי שניתן להבין, אין שום קשר בין העלילות השונות, מלבד העובדה שכולם מתחרשות במדברי החול או השלג של המערב הפרוע. או בקיצור, שישה מערבונים קצרים. בערך.
    לא כל הסיפורים שומרים על אותה רמה של סיפור ועניין. השלישי והחמישי, בעיניי, בקלות מעל השאר בכל מה שקשור לסיפור ולרגש. אמנם באמצעי המבע הטכניים, האחים כהן הם מהקולנוענים הטובים שיש בעולם. הסרט הנוכחי, על כל סיפוריו השונים, הוא פשוט תאווה לעיניים.
    אפשר להיכנס לעומקם של הדברים ולנסות לראות איך סיפור אחד מוביל לסיפור אחר ואיך כולם בסופו של דבר נפגשים ביחד בסיפור האחרון והסוגר של המסע הזה.

    אבל הרבה לפני זה, ואני חושב שגם לזה האחים התכוונו, הסרט לא זקוק להסברים האלו, כי הוא פשוט נהדר (ברובו) גם בלי זה.
    גם הסיפור הראשון, השני והרביעי, שמשמעותית פחות מעניינים מהשלושה האחרים, מהנים מאוד, גם אם מרגישים סתמיים.
    הסרט מתהדר בשמו של הסיפור הראשון, למרות שבעיקרון מדובר בסיפור סתמי לחלוטין שלא ניתן ללמוד ממנו רבות. אבל גם הוא, מהנה ביותר. קשה לא להרגיש את הבמאים בכל שנייה ושנייה בהסרט הזה, קשה לא לדמיין אותם עומדים מאחורי המצלמה ומחייכים מאוזן לאוזן (עניין שגם הופך את הסרט למעט צפוי, בקטע טוב), וזה פשוט ממכר. הייתי יכול לראות עוד עשרים סיפורים קצרים שלהם, בלי קשר, עם קשר, עם עומק, בלי עומק, יותר טובים, פחות טובים ופשוט לא היה אכפת לי. זה מהנה בטירוף.
    אבל, הבעיה היא שזה לא בדיוק סרט שלם. העניין הזה יכול להיות מאוד מתסכל לצופים שבאים לראות סרט, ומקבלים סיפורים קצרים, שחלקם נגמרים לפני שבקושי התחילו, וחלקם נגמרים דווקא ברגע שבו התחברנו לדמויות.
    היוצאים מהכלל בקטע הזה, וזה גם מה שבין היתר הופך אותם לסיפורים הטובים ביותר הם חלקים 3 ו5. שמספרים סיפור מקיף, מהתחלה ועד הסוף.
    בכל מקרה, התסכול מובן. זה גם שמונע מהסרט הזה להרגיש כמו סרט גדול (שכן הסיפורים לא אחידים ברמתם), ואכן הוא לא מהגדולים ביותר של האחים כהן. אבל עבורי, מלבד ההנאה הקבועה והצפויה, הוא מספיק כדי להתמקם במקום טוב מאוד באמצע.

    הסרט הראשון שעלה לי לראש בהקשר הזה הוא 'סיפורים פרועים', הארגנטינאי האנרגטי והמצוין, שגם בו קיבלנו שישה סיפורים שונים לגמרי. סיפורים שביקשו, בדומה לסיפורים של האחים כהן, לגעת באפסיות האנושית מול העולם הגדול מידי שמכיל אותה.
    בעוד הסרט הארגנטינאי מתאר סיפורים המתרחשים במציאות הרגילה, וברגע שהטבע האנושי יוצא מכלל שליטה והופך לפרוע, הופכים את המציאות הזאת לג'ונגל, הסרט של האחים כהן אמנם עושה אותו דבר, רק בלי היציאה מכלל שליטה הזאת. אצל הכוהנים הגדולים, ה'יציאה מכלל שליטה' היא טבע האדם עצמו. היא משהו שמתרחש כל הזמן. היא השליטה האמתית.
    וכנראה שאין מקום יותר טוב לממש בו את המציאות הזאת, מאשר עולם המערבונים. עולם שטובע עמוק תחת החול או השלג, שהדמויות בו מבצבצות לפעמים אבל לא באמת מהווים משמעות מול הטבע שבולע אותם.
    השוט הפותח של הסרט (לאחר הצילום של הספר בו כתובים הסיפורים והדפדוף בו), הוא פריים סטטי של הנופים הגדולים, העמוקים של השממה. שוט שנמצא כמעט בכל הסרטים של ג'ון פורד ('המחפשים'). בקושי רואים את באסטר הרוכב שם בתוך הנוף שבולע אותו לגמרי, אבל שומעים אותו שר.
    לא הרגשתי שהאחים כהן מתארים סוג של טירוף אנושי, למרות שחד משמעית זה נמצא שם. הרגשתי שהם פשוט מתארים מציאות שהטירוף בה היא דרך חיים ועל כן היחס למושגים כמו מוות, על שלל צורותיו, הוא יחס פשטני, משעשע ואבסורדי.
    חד משמעית לא מטורף, קשוח או מדכא. (גם כשהסיפור מאוד עצוב)

    ולכן, עוד לפני העומק, נהניתי מאוד מהסרט. לא סרט ענק, אבל בהחלט נהדר.
    הזמן עבר לי מהר, אהבתי את רוב הדמויות, חלקם היה לי ממש קשה לעזוב. הצילום והמוזיקה נהדרים, הטקסט נהדר, המשחק של כולם מעולה. מצחיק ועצוב בו זמנית ובעיקר מרגיש שעובר לידך למרות הכל, ובעיניי זאת הצלחה. סרט שהאחים כהן מורגשים בו מהשנייה הראשונה ועד האחרונה בפול ווליום. לכן, מי שאוהב אותם ויודע מה זה אומר, כדאי לו מאוד לצפות בו.

    ועכשיו, עם ספויילרים, נעבור לממד העמוק יותר שהרגשתי שהסרט מבקש לגעת בו.
    ממד לא כבד מידי. אמנם הוא מתאר נושא קשוח, אך עושה זאת בצורה חיננית שמקדשת בסופו של דבר את הסיפורים והשירים עצמם ופחות את הקשרם למציאות.

    אם נכנס לעומקם של הסיפורים, קל יהיה להבחין בדפוס חוזר בין כולם. (אני בכוונה שם את הסיפור השישי בצד, נחזור אליו בהמשך) בכל סיפור אנחנו עוקבים אחרי דמות ראשית כשבסוף הסיפור היא מוצאת את מותה. אם זה הקאובוי מהסיפור הראשון, הצעיר מהסיפור השני, הנכה מהסיפור השלישי והנערה מהסיפור החמישי. רק בסיפור הרביעי, הגיבור אחריו אנו עוקבים, אמנם נפצע קשה, אבל מצליח לשרוד את הסיפור, כשזה שניסה להרוג אותו, הוא זה שמוצא את מותו במהלך העלילה.
    הקלות בה אדם נהרג במהלך הסרט, הקלות בה אנו נפרדים מהגיבורים שלנו היא בלתי נסבלת. היא כ"כ הגיונית ואגבית שזה מתסכל. בכל הסיפורים האלה, מן ההתחלה ועד הסוף מרחפת עננה מעל הגיבורים. עננה שתמיד נמצאת שם ורק מחכה לתקוף, כשברור שהתקיפה הזאת תגיע בסופו של דבר.

    בסיפור הראשון, באסטר סקרגאס הורג מלא אנשים לפני שמישהו מהיר יותר בא והורג אותו. רצח בשבילי זה דרך חיים, ממש לא דבר רע. הוא הורג אנשים שרוצים להרוג אותו. כולם רוצים להרוג את כולם. הסיפור מסתיים שצעיר מהיר יותר ממנו מחסל אותו ונגמר במילים שמתארות את חייו של הצעיר, שחי בדיוק כמו שבאסטר חי את חייו. אותם מקומות, אותם שירים, כשככל הנראה יום יבוא וגם הוא יפגוש בצעיר אחר. והסוף ידוע מראש. מוות. אמנם כאן הוא מסופר בקומיות משעשעת, כשבאסטר פורש את כנפי המלאך שלו, מוציא את הנבל, והופך את המוות שלו לאירוע מצחיק ואפילו משמח.

    בסיפור השני, מדובר בפושע שמנסה לשדוד בנק. הוא נכשל בגלל שהעובד בבנק כ"כ מנוסה בגנבים ורציחות, כשהוא מתמודד עמם כמו מתוך שינה. עקב כך שנתפס, הבחור עומד בפני תלייה. אמנם ברגע האחרון, רוצחים מסוג אחר, אינדיאנים, מצילים את עורו בכך שהם רוצחים את כל האנשים שמסביבו, אך משאירים אותו קשור לעץ על סוסו. לבסוף, לאחר שניצל ע"י גונב בקר שעבר דרכו, הבחור מוצא את עצמו שוב על חבל התלייה בטענה שגנב את הבקר, (כשהשריף שולח אותו לשם בלי שום שאלה או תהיה) והפעם אין לו לאן לברוח. מוות.
    גם כאן הסיפור שומר על קומיות. הסיטואציה מצחיקה וגם כשהצעיר עומד לפני מותו, זה נעשה בהומור. שנייה לפני מותו הצעיר מבחין בצעירה יפה שעומדת בקהל ומריעה לקראת מותו שלו. השנייה הזאת מעמידה את כל הסיטואציה באבסורדיות מוחלטת ונותנת רובד קומי וטרגי באותו הרגע.

    הסיפור השלישי מתאר לנו קשר בין שני בני אדם. הראשון מזדקן, בעל תאטרון נודד. השני, נכה ללא רגליים וידיים שמהווה את המופע היחיד בתאטרון שלו. שניהם לא יכולים לחיות אחד בלי השני. בעוד הראשון סוחב, מבשל ומאכיל את הנכה, ללא ההופעה של הנכה, לא יהיה לראשון כסף לשרוד. לא ברור אם יש כאן קשר אמתי בין השניים, או קשר של ניצול בלבד. (או שע"פ הסרט שני סוגי הקשר הם בדיוק אותו דבר).
    בכל אופן, ההופעה המוצלחת של הנכה, הופכת לכישלון. מה שמביא קהל בהתחלה, בקושי מביא שלושה אנשים בהמשך, עד שהנכה הופך בעיקר לעול עבור מנהל התאטרון, הכלי כבר לא שמיש ולכן זורקים אותו לנהר. מוות.
    בסיפור הזה אין שום הומור. בדיוק כמו שהחום התחלף בקור, ההומור והשירים הפכו לקשיחות ודממה.

    הסיפור הרביעי והפשוט מכולם, מתאר איש מזדקן שחופר וחופר וחופר וחופר וחופר עוד ועוד בורות ליד נהר, שם הוא עתיד למצוא זהב. הוא בקושי נח, לא מתייאש לרגע. באובססיביות חסרת פשרות הוא ממשיך לחפור עד שישיג את מבוקשו.
    כשזה סוף-סוף קורה, יורים בו מאחור. בחור צעיר שכנראה עקב אחרי התפתחות החפירה המטורפת הזאת, חיכה לרגע הנכון וירה בזקן כדי לקחת את השלל לעצמו. אך הזקן הוא חזק משחשבנו, הוא שורד את הפציעה ומצליח להרוג את הצעיר, לקחת את השלל ולעזוב את המקום.
    לכאורה, אין כאן מוות של הגיבור (למרות שבהשוואה ל'גיבורים' הקודמים, אולי הצעיר מתאים יותר לדמות גיבור בסרט הזה). אבל במקום שהאחים ישאירו אותנו בשוט הסיום על האיש הזקן, המצלמה מתמקדת באייל. אותו אייל שרואים בתחילת הסיפור. ההתבוננות של האחים על האייל, שתמיד נמצא שם בין החפירות והיריות, הופכת, לפכות עבורי, את העזיבה של הזקן את המקום לסוג של מוות. או כך לפחות הייתה הרגשתי. האייל, הינשוף, תמיד נמצאים שם, עדים לכל מה שהאדם מעולל לעצמו בשממה הזאת. אבל השממה הזאת היא בראש ובראשונה של הטבע עצמו וכל מי שלא חלק ממנה, לא באמת קיים, רק עובר אורח. גם הזקן וגם הצעיר הפריעו לשקט ולשלווה של המקום, והמקום כ"כ שמח להיפטר משניהם, בסופו של דבר. מה גם, שכל הבורות שהזקן משאיר מאחוריו, נראים כמו אין סוף קברים. (שאחד מהם הוא אכן קבר באמת)
    נטשנו את החורף והגענו לאביב. האביב בסרט של האחים כהן מספר את הסיפור הכי קל לעיכול מבחינת התוצאה, אך בפועל הוא פשוט סתמי ושופך אור סתמי גם על כל האירועים האחרים. אמנם הגיבור בו שרד. אבל הקברים נחפרו בהמוניהם.

    הסיפור החמישי (מבחינתי הטוב מכולם), הוא השני שמספר סיפור של ממש ולא רק סיטואציה אחת קטנה.
    עוקב אחרי בחורה צעירה (זואי קאזאן) שנוסעת עם אחיה (לו יש עסקים רבים) לעיר הגדולה, שם יש להם גם אפשרות עסקית וגם אפשרות של שידוך. השניים מצטרפים לשיירה שעושה את דרכה הארוכה לעיר. על השיירה שומרים שני רוכבים. ארתור, הזקן והמנוסה שבהם ובילי נאפ שצעיר ממנו בכמה עשורים. שניהם מובילים שיירות כבר 12 שנה ביחד. קצת לאחר תחילת המסע, אחיה נפטר מכולרה ונקבר בטעות יחד עם כל המזומנים שברשותם. החוסר בכסף עלול לכפות על הבחורה הצעירה לחזור על עקבותיה, כשהנער האחראי על רכושה מבקש ממנה את התשלום המלא שהובטח לו. בלית ברירה, פונה הצעירה לבילי נאפ והשניים מתחילים להתקרב. בסופו של דבר, בילי, גם כדי לפתור את הבעיה הכספית וגם כדי לפתור את הבעיה האישית שבליבו, מציעה לצעירה נישואין.
    לרוע המזל, הנישואין האלה לא עתידים להתממש לעולם.
    כלב קטן, פרזידנט פירס, ששייך למשפחתה, מלווה אותם מתחילת הדרך. הבעיה היא שהכלב הקטן עושה מלא רעש, מה שגורר תלונות רבות מצד הצועדים בשיירה. בילי מחליט להיפתר מהכלב הקטן, אך הוא מצליח לברוח אל עבר השממה לפני שבילי מצליח לירות בו.
    בהמשך פרזידנט פירס צץ שוב משום מקום וגורם לבחורה לעזוב את השיירה וללכת בעקבותיו. ארתור מזהה את הבעיה ומיד דוהר לקראתה. כשהוא מוצא אותה, להקת אינדיאנים מקיפה אותם ומאיימים לחסלם. ארתור מסביר לבחורה שאם הוא מפסיד, היא חייבת להתאבד, אחרת גורלה יהיה גרוע הרבה יותר ממוות. הניסיון והכישרון הבלתי נגמרים של ארתור, מסייעים לו לגבור על האינדיאנים. אך ברגע שהיה נראה שארתור מפסיד, הבחורה ירתה לעצמה בראש. מוות.
    זהו המוות הראשון שממש העציב אותי בסרט. אך הוא דומה לקודמיו בסתמיות ובאגביות שבו. כשאתה חי מעל המוות, כשאתה חי מעל קבר אחד גדול, כנראה שזה יתפוס אותך איכשהו בסופו של דבר. אין לאן לברוח.
    לרגע האחים כהן לא יוצאים נגד התופעה הזאת. להפך.

    ואז מגיע הסיפור השישי ושופך אור נוסף על כל מה שראינו עד עכשיו.

    הסיפור השישי מתאר נסיעה ארוכה בכרכרה המורכבת מחבורת נוסעים שלא קשורים אחד לשני. אישה מבוגרת, כנראה עשירה ומלאה מעצמה, צרפתי שמזלזל בכולם ואיש פרא מבוגר. יחד אתם נוסעים שני אנשים האחראים על הכרכרה, שרים שירים ומספרים סיפורים.
    הנסיעה מתחילה בשעת בין הערביים ולא נגמרת עד הלילה האפל. אי אפשר לעצור את הנסיעה באמצע שהיעד הסופי שלה הוא בית מלון עלוב למראה מבחוץ.
    לאחר הנסיעה הארוכה (שאולי משווה בין הדמויות בכרכרה לדמויות שראינו בסיפורים הקדומים, אבל אני לא לגמרי בטוח בעניין הזה), כולם מגיעים לאותו יעד. הנהג, שלחלוטין מזכיר את מלאך המוות, ממשיך לנסוע להביא את הנוסעים הבאים. וכולם נכנסים למבנה המרופט.
    הסיום הזה אמנם אפל וחשוך, שונה לחלוטין מהסיפור הראשון שתואר בצבעים מוארים עם שיר וחיוך אך בפועל, אני חושב ששניהם מסמלים את אותו הדבר.
    זה לא משנה איך אתה מסתכל על זה, אומרים לנו האחים כהן. המוות הוא מוחלט. אפל, מואר, שמח או עצוב. זה לא רלוונטי. נכון שתיארנו כאן סיפורים עצובים שבהם המוות באגביות מוחלטת מקפח את חייהם של אנשים מסוימים שנקלעו לסיטואציה מסוימת ולא יכלו לעמוד בה. נכון שתיארנו כאן עולם שהוא למעשה בית קברות אחד גדול ואי אפשר לברוח מהמוות בו בשום צורה. כמו נסיעה ארוכה שסופה ידוע מראש ואי אפשר להפסיק אותה. כמו ספר שסופו ידוע מראש ואי אפשר להפסיק לקרוא בו.
    אבל, וכאן האחים כהן מסיימים את הסרט שלהם בצורה כ"כ יפה, אולי המוות הזה הוא משהו ששווה לספר עליו, לשיר עליו וליהנות ממנו. דווקא בגלל העובדה שאין לנו שום שליטה עליו ואין לנו מושג איפה ואיך הוא ימצא אותנו, הוא מסוג החומרים האלו שעליהם אין לנו מה לעשות חוץ מלספר סיפורים ולשיר שירים.
    בדיוק כמו בשוט הראשון, כשבאסטר בקושי נראה בתוך הנוף המדברי הרחב, נוף שעתיד באמת לבלוע אותו בהמשך, אך שומעים אותו שר. את המנגינה הזאת, אי אפשר לבלוע.

    הסיפור הפותח והסיפור המסיים, שניהם נגמרים עם נוכחות של גן עדן. צבעונית או אפלה, זה לא כ"כ משנה. למרות כל מה שהתרחש בשלל הסיפורים שמרכיבים את הסרט הזה, אכן כולנו נגיע למוות. אבל מה עם המוות יוביל אותנו לגן עדן. לא בדיוק ברור מה זה אומר, אבל בדיוק כמו שרירותיות המוות, כך גם גן העדן. אם כולנו נגיע וניפגש שם בסופו של דבר ואין לנו מה לעשות בנידון, למה שלא נספר סיפורים ונשיר על זה שירים? גם אם המציאות אחרת, קשוחה ואפלה, בואו נשמע איזה סיפור, נשיר איזה שיר, נראה איזה סרט ונתבל את המציאות הזאת במשהו ששווה לחיות (וגם למות) למענו.
    בלדה, שיר שמספר סיפור בתוך סרט,
    בלדה יפיפייה למוות.

    4
    שופל, daniel212, Iter Impius, yinon1524 ?
    • תודה, עכשיו אני כבר לא מרגיש צורך לראות את הסרט.

      שלמקו GRAS

      (ל"ת)

      • אוקיי, התלבטתי אם להגיב

        yair_ca24

        אבל זה לא פעם ראשונה שאתה מגיב בצורה הזאת על משהו שאני כותב. אני מבין שעשיתי משהו לא בסדר, ואני אשמח אם תרצה להסביר לי בדיוק מה הבעיה כדי שאדע לתקן בפעם הבאה. וזה בטח עדיף מסתם הערה צינית ומציקה.

        • אתה תיארת עכשיו את כל הסרט. אני באמת לא רואה למה אחרי שקראתי יש לי צורך לראות אותו עכשיו.

          שלמקו GRAS

          (ל"ת)

          • לא, זה לא נכון

            yair_ca24

            הבאתי תקציר לכל סיפור. למען האמת, כמעט ולא סיפרתי כלום.
            אלא אם כן קראת את הספוילר ואז כן, שם תיארתי את רוב הסרט. ואם לא ראית, אני מניח שגם לא קראת.
            לא הרגשתי שזה הורס בשום צורה, או קרוב להיות תחליף לצפייה. להפך, קיוויתי שזה יעודד אנשים לצפות בו. בכל מקרה, אם אחרי שתצפה גם תרגיש ככה, אני באמת אקח לצומת ליבי.

          • אתה, כאילו, ממש לא מכיר את הכהנים אם תקציר כזה (שאגב, ספויילר כהלכה) הוא מה שימנע ממך לצפות בזה

            נים

            הסרטים של כהן הם הרבה יותר מסך חלקיהם ובוודאי שהרבה יותר מהעלילה או ההתרחשויות בפועל.
            אתה לא מגיע לסרט כדי להיות במתח מי ימות בסופ, אתה מגיע אליו כדי לראות את הצילום הוירטואוי, לשתות את הטקסטים, לגחך מול הבעות הפנים והמסרים הסמויים ולברוח, ולו לשעתיים ורבע, מהיומיום שלך לעבר היקום הקולנועי שהשניים כה מיטיבים ליצור.
            אם אתה מהזן של מי שמעדיפים להגיע לכל סרט ללא מידע מקדים אל תיכנס לדיונים מהסוג הזה במקום לקטול את הסיקור הנפלא שהיה כאן למעלה

            3
            Iter Impius, yinon1524, קיו ?
        • יאיר, אל תתייחס לממורמרים

          שלומי

          כתבת את הדברים בצורה נפלאה ומדויקת.
          עם מעט מהדברים אני לא מסכים, אבל זה דיון אחר.

    • טיפ קטן

      להבא, במקום לסמן חצי תגובה מאוד ארוכה בכתב מוסתר, פשוט תפצל אותה לתגובה בלי ספוילרים ותגובה שמסומנת עם ספוילרים.

      7
      yair_ca24, שלמקו GRAS, טטה טטם, lazarobbie, מקס צ'פלין, Piper, הפונז ?
  3. מרתק,מרגש,משעשע

    נודד בין ז'אנרים

    יצירה קולנועית מופלאה מבית היוצר של "האחים כהן"
    הנופים, השחקנים , הסצנות , המקומות , הצילום
    בתור אחד שרואה הרבה סדרות נטפליקס , בהחלט חווית צפייה מעניינת
    גם הפורמט צפייה הוא מהמשובחים שראיתי

  4. הנוסחא של האחים כהן

    סילפן

    אני מאוד אוהב אותם. הסרטים שלהם תמיד מפתיעים, יצירתיים ודי מעניינים אינטלקטואלית. אבל כשכל סרט שלהם, ואני לא מתכוון לכמה, או אפילו לרוב – כשכולם עובדים על הנוסחאה הזאת של "החיים הם מקריים" זה לא קצת עצלני מדי? איזה דרך כיפית לעשות סיפור. הא כן, עכשיו יקרה בדיוק מה שאנחנו צריכים וזה יפתיע אותכם, מן הסתם, כי זה בא אליכם ליטרלי משום מקום. ברור, הנקודה הפילוסופית הזאת היא תמיד מרתקת, כי היא תמיד נכונה. אבל נראה לי שבשלב כזה, יותר נכון להניח שמה מושך אותם אל הטקטיקה הזאת תמיד היא שזו הדרך הכי קלה לסגור סיפור חצי אפוי. "אה כן, רציתם רעיון? רציתם מהות לסיפור? אין! כמו בחיים. איזה יופי אה?"

    בעיקרון אין לי בעיה עם סרטים כאלה, אפילו שזה נשמע ככה. הבעיה שלי היא כשכל סרט שלהם עובד בדיוק באותה צורה.

  5. וואו כמה שהסרט הזה מעפן

    optimistic

    ארבעת הסיפורים הראשונים סתמיים לחלוטין. החמישי כל כך ארוך ומשעמם שפשוט נרדמתי ואת השישי פספסתי כי כבר הייתי עמוק בתוך החלום. אולי שם נמצאת הגאונות הזאת שכולם מדברים עליה?

  6. סרט מדהים. פשוט מדהים

    אין לי כל כך מה להוסיף על מה שיאיר אמר מעליי, רק שהוא צודק לחלוטין.

    וואו. איזה סרט מדהים זה היה.

  7. ולסידור הסיפורים מהאהוב לפחות אהוב:

    השישי: מרתק, משעשע, מרגש, מעורר מחשבה, ונהדר.
    השני: פשוט מצחיק. כיפי ומצחיק.
    החמישי: מחמם לב ומרגש, והוציא ממני את התגובה החזקה ביותר
    הראשון והשלישי בתיקו. אחד "לוני טונסי" משעשע, השני קודר ומזעזע.
    הרביעי: סתמי

  8. ואם עדיין לא דיברו על זה

    אבי (נורטון)

    אז הצילום, ודווקא כשהאחים לא עובדים עם רוג'ר דיקינס, הוא בקלות אחד מהגדולים בתולדות הקולנוע. יותר טוב מבלייד ראנר 2049 למשל. הוא אדיר ברמות שאם הוא לא יקבל אוסקר, צריך לבדוק מי שיחד את מי.
    וכן, כרגע הוא אחד משני סרטי השנה שלי. סרט אדיר, כשלמעשה על הסיפורים מצוינים לחלוטין בעיניי. (אם כי, אישית, הכי אהבתי את הראשון).

    2
    טטה טטם, זוהר אורבך ?
  9. מישהו יכול להסביר לי למה זה מופץ רק בנטפליקס?

    נים

    כ"כ הרבה סרטים גנריים ומשמימים כן הופצו בקולנוע ודווקא סרט של יוצרים שיודעים לנצל את המימד הקולנועי אני אצטרך לראות בבית, על כל מגבלותיה של מערכת ההקרנה והסאונד שלי?

    1
    אידן (ברווז גומי) ?
  10. תגובה שמכילה ספוילר מאת daniel212
  11. חביב, אבל לא מדהים

    Wednesday

    כל הסיפורים הם לכל הפחות חביבים. מי מהם לופת אותך יותר לעומק, ומי סתם מעלה חיוך על השפתיים. הבעיה העיקרית של הסרט הוא שהוא לא ממש מצליח להותיר אחריו חותם משמעותי מאוד- הרעיון הבסיסי שבו הופך להיות ברור כבר אחרי שני הסיפורים הראשונים, ולא ממש מרגיש כאילו האחים כהן מתאמצים להפיק ממנו משהו חדש או עמוק במיוחד.
    הצילום פנטסטי, וכמה השירים הבודדים היו מצויינים וגרמו לי ממש להתגעגע ל- Inside Llewyn Davis ול-"אחי, איפה אתה", והטקסטים פשוט מופלאים. אבל הכל ביחד- פשוט לא ממש מצליח לעבוד לכדי משהו יותר גדול.

    שווה צפייה, אבל האחים כהן כבר עשו דברים מוצלחים יותר.

  12. עכשיו יצא לי לראות שוב את 'אומץ אמיתי' ושמתי לב שיש שם דברים שמופיעים לאחר מכן גם בבלדה.

    אחד זה הסיפור על קוצר חצות, והשני היא לא אחרת מאשר מיס טרנר.
    שמתם לב לעוד הקשרים? אולי לסרטים אחרים של הכהנים?

  13. תגובה שמכילה ספוילר מאת CoolDan123

תגובות מקבילות

8
  תגובות נוספות בדף הביקורת של הבלדה על באסטר סקראגס
 

כתיבת תגובה

(חובה)