ביקורת: נשיא על הכוונת

סרט האקשן הכי אמריקאי של השנה מגיע דווקא מפינלנד, והוא נחמד במידה מפתיעה
שם רשמי
נשיא על הכוונת
שם לועזי
Big Game

סמואל ל. ג'קסון, הבאד-אס הכי אמריקאי בעולם, מגלם את נשיא ארצות הברית של אמריקה, שטס ‏לו באייר פורס 1, המטוס הכי אמריקאי בעולם, כשלפתע הפרנויה הכי אמריקאית בעולם – ‏טרוריסטים ארורים – מרימה ראש, והם מפילים את המטוס האמריקאי ויוצאים למצוד אחרי ‏הנשיא, באופן הכי אמריקאי בעולם: עלילת סרט אקשן עתיר פיצוצים. אין דבר יותר אמריקאי מזה. ‏וזה בכלל סרט תוצרת פינלנד.‏

הסרט לא רק מתרחש בהררי פינלנד (היפהפיים, אגב), אלא גם הופק בפינלנד על ידי במאי פיני. ‏סמואל ל. ג'קסון נמצא שם כנראה משום שסמואל ל. ג'קסון מעולם לא אמר "לא" לאף הצעה לסרט, ‏ולא משנה מאיזו יבשת היא מגיעה. החוצפה של הסרט הזה היא לא רק הניסיון לעשות סרט כאילו-‏הוליוודי – סרטים כאלה נוצרים מדי פעם במדינות רבות, לפעמים זה אפילו לא לגמרי נופל על ‏הפרצוף – אלא לעשות סרט יותר אמריקאי מאמריקאי. לא סתם אקשן עם יריות ופיצוצים, אלא ‏אקשן עם יריות ופיצוצים ואייר פורס 1 וסמואל ל. מאדרפאקינג ג'קסון. וזה מצליח.‏

הסרט מתחיל עם אוסאקרי, נער בן 13, שעומד בפני טקס התבגרות. אם אצלנו ‏האתגר הגדול שמולו מתמודדים ילדי בר-מצוה הוא דיקלום פסוקים והתחמקות מסוכריות ‏מעופפות, בכפרו של אוסקארי המנהג הוא לשלוח את הילד, חמוש בטרקטורון ובחץ וקשת, אל לב ‏היער הפראי. שם ישהה למשך יממה, ויחזור עם ציד כלשהו. צבי זה סבבה, אבל הכי טוב זה ‏לחזור עם דב. אוסקארי הוא – בסטנדרטים הנוקשים האלה – קצת חננה. צייד גדול הוא לא, הוא ‏אפילו לא מצליח למתוח קשת כמו שצריך. ובכל זאת הוא יוצא אל היער, וכמה רגעים לאחר מכן ‏נופל עליו אייר פורס 1. במקום דב, הוא מוצא נשיא, ואחריו חבורה של טרוריסטים שמנסים לצוד ‏אותו. האיש החזק בעולם תלוי בהגנתו של ילד מחופש לבר כוכבא.‏

אם זה נשמע טפשי למדי זה משום שזה באמת טפשי למדי. הסרט מלא בהגיון העקום של סרטי אקשן, הינצלויות-‏ברגע-האחרון בלתי סבירות, נאומים חוצבי להבות ופירוטכניקה מופרכת. זה גם די כיף. הבמאי ‏ילמרי הלנדר הצליח להכניס לסרט כמה רגעי אקשן מגניבים ממש, והאפקטים הויזואליים לא ‏נופלים מאלה של רוב הסרטים ההוליוודיים. את הפיניות של הסרט אפשר להרגיש בכך ‏שכשאנשים פינים משוחחים זה עם זה, הם מדברים בשפה המקומית, ולא באנגלית עם מבטא ‏רוסי.‏

בסטנדרטים של סרטי אקשן, "נשיא על הכוונת" הוא "קטן" יחסית. אולי מוזר לומר את זה על סרט ‏עם די הרבה התרסקויות, מסוקים ופיצוצים, אבל תראו את התחרות: בשנים האחרונות, סרטי ‏אקשן הוליוודיים הפכו למפלצות. כל סרט חייב להימשך מינימום שעתיים ורבע ולכלול תשעה סיקוונסים ‏של אקשן וחמישה טוויסטים, בתלת-מימד. וכמובן, כל סרט גם צריך להתייחס לעצמו בכובד ראש ‏כאילו גורל העולם החופשי באמת מוטל כאן על הכף. "נשיא על הכוונת" נמשך שעה וחצי ברוטו, הוא פשוט, הוא לא רציני מדי והוא נגמר לפני שהוא ‏מספיק לחזור על עצמו. אני משוגע אם אני חושב שזה בדיוק מה שסרט אקשן קייצי צריך להיות? לשם שינוי, זה לא "האירוע הקולנועי הגדול של השנה!!!!1" וגם לא מתיימר להיות ‏כזה, אבל זה מה שנקרא, יומית נחמדה. אפשר לראות וליהנות, אפשר לתפוס גם בטלויזיה.‏


גם זה פורסם במקור בוואלה