פרויקט פלורידה
The Florida Project

קיץ בחייה של מוני בת ה-6, שחיה עם אימה במוטל זול בצל דיסניוורלד ויוצאת להרפתקאות ומסתבכת בצרות ביחד עם חבריה.

אורך: 1:55
תאריך הפצה בארה"ב: 06/10/2017

4 תגובות פתח ספוילרים פתח תגובות ישנות

  1. דיסניוורלד, לא דיסנילנד

    דיסנילנד נמצאת בקליפורניה. דיסניוורלד בפלורידה.

    1
    יחמור פרסי ?
  2. וככה נראה הסרט הטוב של השנה (לצד נורמן)

    נורטון

    מפעים ומרגש, עם אחד הסיומים היותר טובים שראיתי בקולנוע בשנים האחרונות. סרט חובה.

  3. משחקים בנדמה-לי

    yair_ca24

    עוד סרט שהדיבורים עליו בחודשים האחרונים העלו את רמות הציפייה לגבוהות מאוד, עוד סרט שמנבאים לו מלא פרסים, עוד סרט עם ביקורות מהללות, ועוד סרט שנופל קורבן לכל הדיבורים האלו.
    זה לא הופך אותו לגרוע בשום צורה, אבל עונת הפרסים הזאת ממשיכה להיות מאוד מבלבלת ומאכזבת.

    הסרט מתרחש, כפי שבוודאי ניחשתם, בפלורידה, באחד המוטלים הזולים שבנו בשביל תיירים המגיעים לדיסניוורלד שלא רוצים לשלם הון על אחד המלונות באיזור, אך בפועל מאיישים משפחות שוליים עניות המשלמות לפי שבוע.
    אמנם מדובר בדיסני, ארץ החלומות, הזוהר והכיף אך המשפחות בהן מתרכז הסרט, הן משפחות עניות, עצובות וקשות יום שרק מחפשות איך לגמור את השבוע.
    מוני (כמו הירח), ילדה כובשת בת שש, מתגוררת יחד עם אמה, היילי, (שהיא ילדה בעצמה, רק לא כ"כ כובשת) באחד החדרים שבאחד מאותם מוטלים.
    אך במקום שהמוטלים האלו יראו נורא, האיזור הזה נראה פשוט נוצץ ויפה. כל מוטל צבוע כולו בצבע אחר, מה שגורם לכל העיירה הזאת להיראות כמו סרט של טים ברטון או ווס אנדרסון. מעבר לעובדה הצבעונית, כל הסרט מבוים בצורה כזאת שאמנם הוא מתאר משפחה ענייה שעוברת קשיים רבים, אך בפועל הוא מתואר בצורה תמימה וזוהרת. וזה בעיקר בגלל שהוא מתואר מנקודת מבט של ילדים.
    מוני (ברוקלין פירס הנהדרת) אוהבת לבלות עם חבריה, לרוץ הרבה, לדבר ולקלל כמו הגדולים, לשנורר כסף לגלידה ולהוביל אותה ואת חבריה למעשי קונדס רציניים. אבל היא כ"כ חמודה וכובשת שקשה לא להתחבר אליה לגמרי, ולמרות שהילדה בת ה22 שמתפקדת כאימה, היא דמות ממש בלתי נסבלת שעושה את כל הטעויות האפשרויות ומתנהגת הרבה יותר כמו תינוקת מאשר מוני, קשה שלא לחבב את הקשר הקיים בניהן.

    למרות כל הזבל והרפש שעולים מן החיים האומללים שעוברים על הדמויות, הסרט מתמקד ומרבה לתאר רגעי אושר אמתיים, רגעים שלא דורשים יותר מידי, חוץ מקשר אמתי בין בת לאם, ואולי בעיקר הסתכלות מנקודת מבט תמימה של ילד. וככה בדיוק הסרט הזה עובד.
    מוני מכירה חברים חדשים, נפרדת מחברים ותיקים, רצה ממקום למקום ומתקדמת האלה כי ככה היא רוצה. אין סיבה, אין יותר מידי התעכבויות על התרחשויות. הדברים קורים ומוני חיה אותם בתמימות המתאימה כ"כ לגילה. היא משחקת בצעצועים וגם משחקת בחיים כאלו הם צעצוע אחד גדול. משחקת בנדמה-לי.
    זה מחמם את הלב, לראות את הילדה הזאת מקפצת ממקום למקום, זה מחמם את הלב לראות אותה יורקת על מכונית של זרים, שורפת בתים בלי שהיא לוקחת את זה ללב יותר מידי או מבינה בכלל מה היא עושה. גם לנו קל לכוח מה היא באמת עושה.
    היא רק משחקת.
    למרות שהיילי, אמא של הילדה, ממשיכה להתנהג בטמטום ובאמת באיזשהו שלב פשוט לא יכולת לשמוע אותה מדברת, משהו בקשר בניהן ממכר.
    הדבק של כל הסיפור הזה, הוא ווליאם דפו. דפו הוא בובי, המנהל של אותו מוטל עלוב. הוא נע בין חדר לחדר, בין חרא של אדם אחד לחרא של אדם אחר, מנסה לגרום למקום להמשיך לתפקד ועל הדרך מנסה להישאר אנושי. ולא תמיד שני הדברים האלה הולכים ביחד. ווליאם דפו הוא שחקן נהדר, וגם בסרט הזה הוא נהדר כתמיד.

    שון בייקר ('מנדרינות' שפחות אהבתי) רקח מכל הדברים האלה סרט טוב. הדרכים שבהן הוא בחר להציג את הסיפור הזה, אלו הן ההחלטות המבריקות ביותר בסרט שהופכים אותו להרבה יותר טוב ממה שהוא יכל להיות.
    כל הרחובות באיזור נקראים על שמות סרטים של דיסני, כל פינה יש חנות שמוכרת צעצועים מהסרטים, פסלון של מיקי מאוס או פרסומות על הפארק. העובדה הזאת, ביחד עם כל הצבעים הזוהרים, ביחד עם האופן הילדותי והתמים בו צילמו את הסרט משרה אווירה קסומה, ילדותית ותמימה שהופכת את כל החיים הקשים לטובים יותר, נוצצים למרות הכל. בדיוק כמו שמוני חיה, בדיוק כמו שבייקר מנסה להעביר. קצת כמו לחיות בסרט, לשחק בנדמה לי. וזה מרגש.
    זאת באמת הגדולה העיקרית של הסרט הזה, שמובילה גם לסצנת סיום אדירה ומתבקשת מאוד.

    אבל מה, גם הסרט עצמו משחק קצת בנדמה-לי. שכן הוא סרט טוב, והרעיונות שלו מועברים בצורה טובה וחכמה מאוד. אבל הוא רחוק מלהיות הסרט הגדול שכולם מדברים עליו.
    הוא קטן. וכמו 'ליידי בירד' כך הוא גם היה צריך להישאר.
    בריה וינייטה באמת הייתה (לדעתי) בלתי נסבלת, יש בו סצנות מיותרות לגמרי וכמה קווי עלילה מעניינים שמזניחים. הוא די מונוטוני (חוץ מסצנת הסיום כאמור), הרבה דמויות משנה נראות כמו פלקטים שטוחים. הרבה התרחשויות נראות מאולצות וסתמיות ולפעמים הרגיש שהסרט מנסה יותר מידי והוא לא צריך את זה בכלל.
    זה היה מאולץ, דווקא בגלל שהוא שקט וקטן וככה הוא גם עובד הכי טוב.

    אולי זה עוד קורבן של הייפ עונת הפרסים, או שבאמת עונת הפרסים הזאת יחסית חלשה,
    'פרויקט פלורידה' הוא סרט מרגש וטוב, שמשתמש בעצב דווקא כדי להיות אופטימי ועושה את זה נהדר, ויש בו סצנת סיום אדירה ממש, אבל הוא פשוט לא הסרט הגדול שכולם מדברים עליו.

  4. סרט ממש מוצלח בעיניי

    לידור

    הקונספט לא הזכיר קצת את בעיניים של מייזי?
    השחקנית של מוני מדהימה.

תגובות מקבילות

6
  תגובות נוספות בדף הביקורת של פרויקט פלורידה
 

כתיבת תגובה

(חובה)