ביקורת: מאחורי המספרים

סיפורה של האישה שהתגברה על גזענות ומיזוגיניה בדרך לסייע לנאס"א להגיע לחלל, ושל עוד אחת כזאת, ועוד אחת, וכן, זה קצת חוזר על עצמו

כל אחד שמע על ניל ארמסטרונג, אבל לא הרבה אנשים זוכרים מי היו דורות'י ווהן, מרי ג'קסון וקתרין גובל. ובכל זאת – שלושתן דמויות היסטוריות אמיתיות, עם סיפור מעניין וחשוב. אז לעשות מהסיפורים האלה סרט, ולחנך קצת את הצופים בהיסטוריה מעניינת שהם בוודאי לא היו מודעים לה לפני כן, היה יכול להיות רעיון טוב – אלמלא הסרט היה עושה את זה באופן כל כך בנאלי, צפוי ובינוני.

"מאחורי המספרים" מציג את תקופת המרוץ לחלל של ‏האמריקאים מנקודת מבט שונה – לא זאת של האסטרונאוטים האמריקאים הצעירים, הלבנים ‏והחתיכים שעפו בחלל, אלא של האנשים שישבו הרבה זמן בחדר על פני כדור הארץ והמציאו נוסחאות ‏כדי שזה יהיה אפשרי. וליתר דיוק, את סיפורן של שלוש נשים שעבדו בנאס"א באותה התקופה. הסרט מספר שלושה סיפורים: מאבקה של דורות'י ווהן לקידום לתפקיד של מפקחת בנאס"א על אף ‏היותה אישה שחורה, מאבקה של מרי ג'קסון להפוך למהנדסת בנאס"א על אף היותה אישה שחורה, ‏ומאבקה של קת'רין גובל לכבוד ולהערכה בסביבתה בנאס"א, על אף וכו'. ‏אם כל הסיפורים האלה ‏נשמעים לכם דומים מאוד, אתם צודקים. ואם אתם מסיקים מכך שאולי היה עדיף לא לאחד אותם ‏לסרט אחד בצורה שלא מאפשרת לחקור שום סיפור לעומק, ובאופן שהיה נמנע מלגרום לסרט ‏לחזור על אותה נקודה שלוש פעמים, ובמקום זה לתת לכל סיפור את הכבוד המגיע לו ולהפוך אותו ‏לסרט משל עצמו, אתם גם צודקים. היה אפשר להסביר את ההחלטה לאחד את שלושת הסיפורים אם ‏הסרט היה מרבה בסצנות שמראות את שלוש הגיבורות יחדיו ואת מערכת היחסים התומכת שהן ‏יוצרות זו עם זו – אבל זה לא המצב: רוב הסרט כל אחת מהן פועלת לבדה מול המערכת, ונתקלת ‏באתגרים דומים, אם כי לאחת מהן הסרט נותן גם פוקוס לא מאוד מעניין על חיי האהבה שלה.‏

זה לא ששום דבר לא עובד בסרט. שלוש הדמויות הראשיות מגולמות על ידי שחקניות מוצלחות ‏שגורמות לסרט לרגעים מסוימים להיות אפילו מהנה, גם אם לאף אחת מהן לא ניתן תפקיד יוצא דופן. ‏אוקטיביה ספנסר משחזרת את התפקיד שלה מ"העזרה", טרג'י פי. הנסון ‏מגלמת היטב את דמותה הקפדנית של קת'רין גובל, וג'נל מונה, עד לאחרונה זמרת, היא נוכחות ‏כריזמטית בטירוף שסתם כיף לבהות בה – אבל הסרט לא נותן לה שום דבר רציני לעשות פרט ‏ל"להיות מאוד מתוקה". גם קווין קוסטנר, בתפקיד אל הריסון, האדם הלבן הלא-גזען היחיד בנאס"א, ‏עושה עבודה טובה בתור הסטריאוטיפ של המושיע הלבן, ולו גם מוענק משפט המפתח ‏המטומטם/גאוני של הסרט – "כולנו משתינים באותו הצבע!", שאותו קוסטנר מצליח לומר כאילו הוא ‏נשמט ברגע האחרון מנאום של מרטין לות'ר קינג. אפילו ג'ים פארסונס, בתפקיד מהנדס ראשי שלא ‏מצליח להתגבר על דעותיו הקדומות, מצליח לנתק את עצמו מהדמות המוכרת שלו שלדון מ"המפץ ‏הגדול" לטובת הסרט, למרות שהיו כמה רגעים שהיה מאוד משעשע לראות אותו פולט "בזינגה", ‏לדעתי. ‏

עוד מקום שבו לכאורה אפשר לפרגן לסרט הוא הפוליטיקה סביבו: סוף סוף סרט עם שלוש דמויות ‏נשיות שחורות שמוצגות כחכמות, חזקות, שיודעות לעמוד על שלן. אמנם יש להם את השמות הכי ‏לבנים בהיסטוריה, אבל סרט על אחוות נשים שחורות ומוצלחות זה בדיוק סוג הסרטים שיש מעט מדי ‏מהן, בוודאי מבין אלה שזוכים להפצה בארץ. הבעיה היא שתחת זכוכית מגדלת, הפוליטיקה של הסרט ‏מתגלה כבעייתית במידה מסוימת. מבחינת הסרט, גאונות נמצאת אצל שני סוגי אנשים – נשים ‏שחורות וגברים לבנים. בכל החדרים של נאס"א שבהם מתבצעים חישובים, על פי הסרט, מסתובבים ‏המון גברים לבנים, אישה אחת שחורה, ואפס גברים שחורים או נשים לבנות – מה שבין השאר לא ‏נאמן למציאות ההיסטורית. נשים לבנות הסרט מציג כבוסיות לא נחמדות (קירסטן דאנסט, בתפקיד ‏הכי מבוזבז שלה כבר הרבה זמן), וגברים שחורים – כתמיכה רגשית (מהראשלה עלי, שאפשר לראות ‏בתפקיד טוב בהרבה מזה ב"אור ירח"). ‏

אבל "מאחורי המספרים" אפילו לא שווה את הזמן להתעצבן עליו. הוא סרט ביוגרפי בינוני להחריד – ‏לא רע, אבל גם בלי שום דבר שבאמת ראוי לציון: לא הופעה אחת שראויה לאוסקר, שום חזון בימאי ‏מרתק, שום דבר שבאמת גורם לסרט לבלוט לטובה. סיפוריהן של שלוש הנשים שעליהם הוא מבוסס ‏הם מעוררים השראה בפני עצמם; מגיע להן סרט שלוקח את החומר הזה ועושה ממנו אמירה ‏חברתית, דרמה מרגשת או לפחות סרט כיפי על אחוות נשים שולטות. אבל "מאחורי המספרים" הוא ‏לא אף אחד מהסרטים האלה. סתם סרט בינוני שכזה, וחבל.