ביקורת: לצוד פילים

ששון גבאי, מוני מושונוב ופטריק סטיוארט הם סיבה טובה ללכת לראות סרט. וטוב שכך, כי סיבה אחרת אין

לא יהיה נכון לומר שב"לצוד פילים" אין שום דבר טוב. יש שלושה דברים מצוינים בסרט: מוני ‏מושונוב, ששון גבאי, פטריק סטיוארט. שלושתם שחקנים מצוינים, שנחמד לראות, ועוד יותר נחמד ‏לציין את שמותיהם בקבוצה אחת, כאילו אחד מהשלושה לא יוצא דופן. וזה בכלל לא מעט. שלושה ‏שחקנים משובחים, שמגלמים דמויות חביבות (גם אם לא מקוריות או עמוקות במיוחד), ונהנים ‏ממה שהם עושים, זה הרבה. כמעט כל רגע שבו מושונוב, גבאי וסטיוארט נמצאים על המסך ‏ב"לצוד פילים" הוא רגע טוב, ויש רבים מאוד כאלה. הם מגלמים זקנים מהסוג הקולנועי המשעשע ‏‏– זקנים חרמנים, זקנים שלא יודעים להיות פוליטיקלי קורקט, זקנים שעושים דברים שזקנים בדרך ‏כלל לא עושים, כמו לשדוד בנק. הם יודעים את העבודה. גם המהום בלתי מתחייב מצד אחד מהם ‏יכול להיות מצחיק, בהקשר הנכון. מושונוב, גבאי וסטיוארט הם יופי של דבר.‏

מלבד שלושת אלה, כמעט שום דבר אחר לא עובד בסרט. אלמלא היו בו מושונוב, גבאי וסטיוארט, ‏זה היה אסון מוחלט: בליל קלישאתי, מופרך, מחושב, כתוב באופן עצלני ולא תפור. אבל הם כן שם. ‏וזה מספיק כדי שהרבה אנשים יצפו בסרט, יצחקו ויהנו, והכל סבבה.‏

כמו שבוודאי שמעתם, הסרט עוסק בשלושה זקנים ששודדים בנק. כמו שאולי לא שמעתם, הסרט ‏בעצם עוסק בילד אחד, שאביו המאבטח מת לנגד עיניו, ומחוסר ברירה אמא שלו שולחת אותו ‏לשהות עם סבא בבית האבות, בעוד היא משתובבת עם מנהל הבנק. הוא פוגש שם סבא שהוא לא ‏מכיר, חבר מתקופת המחתרות, ושחקן בריטי שחי בהצגה. ויחד הם יוצאים לשדוד בנק ירושלמי. ‏נשמע כמו סרט שיש בו הכל – צחוק, דמע, מתח, הומור וירושלים. וזאת בדיוק נמרץ היתה הכוונה. ‏כמו "איים אבודים", סרטו הקודם של רשף לוי, גם "לצוד פילים" מנסה באופן מאוד מודע וציני ‏להיות "סרט שיש בו הכל". הוא מנסה לפנות לכולם ולא מוותר על כלום. זקנים הם הקהל הקולנועי ‏החזק ביותר בארץ כיום, לכן זה סרט על זקנים חסרי מנוח. אבל צריך לפנות גם לנוער, אז יש בו גם ילד. שחקנים ישראלים ותיקים שכולם אוהבים, ושחקן בריטי מכובד אחד בשביל ‏הפרסטיז'. כמה בדיחות גיקים בשביל המבקרים החננות ובדיחות בורקס בשביל כל השאר. ו‏נאמבר מוזיקלי.

השילוב בין כל מה שהסרט מנסה להיות נעשה בשיטת זיג-זג: סצינה אחת מרגשת, ‏אחת מצחיקה, אחת מותחת, אחת מוקומנטרית, ושוב. הסצינות המוקומונטריות הן הדבר המוזר ‏ביותר בסלט הזה: פעם בעשר דקות בערך הסרט מחליט ללא כל סימוכין שהוא בעצם תיעודי, ‏ומציג "ראיון" עם אחת מהדמויות על ההתרחשות בסרט. שום חלק אחר בסרט לא מצולם באופן ‏שמנסה להזכיר סרט תיעודי; הסצינות האלה לא מוסיפות לסרט שום מידע חדש; הן לא מוסיפות ‏מימד לדמויות; הן לא נסגרות בסיום, כך שאפילו "סיפור מסגרת" אי אפשר לקרוא להן. הסיבה ‏האחת והיחידה שהצלחתי למצוא לקיומן של הסצינות האלה היא "אבל ב'המשרד' עשו את זה גם".‏

חלקי הסרט שמנסים להיות דרמטיים עשויים באופן די דומה – חיקוי לא מנומק ולא מחובר של ‏דברים שעבדו במקומות אחרים. חלק סתם לא עובד, חלק – מביך ממש. הפיסות הדרמטיות של ‏הסרט הן גם אלה שנשענות במידה הרבה ביותר על השחקן הראשי. מושונוב, גבאי וסטיוארט, ‏אחרי הכל, הם בסך הכל דמויות משנה. הדמות הראשית ב"לצוד פילים" היא הילד המחונן, ‏המגמגם והבודד יונתן, בגילומו של גיל בלנק. לבקר בחריפות ילדים ישראליים זה לא לעניין, כי ‏קיים סיכוי ממשי שאותו ילד יקרא את הדברים האלה ויפגע מהם. לכן, באופן חריג, אני גוזר על ‏עצמי שתיקה בנוגע לגיל בלנק. אני לא עומד להביע כאן בשום רמה שהיא את מידת הערכתי ‏ליכולת המשחק שלו, אפילו ברמז. מילה אחת עליו לא תשמעו ממני. אפילו את הבדיחה ה‏מתבקשת על השם שלו אני לא אכתוב. אבל על מבוגרים מותר לכתוב מה שרוצים, אז אני רק ‏אכתוב שמי שליהק אותו טמבל.‏

בעניין עלילת השוד, ה"אקשן" של הסרט: שלבי תכנון השוד חביבים, אבל סרט מתח צריך להביא גם כמה הפתעות. ואכן, הדקות האחרונות של הסרט מעלות כמה שאלות: איך בעצם הם הצליחו – למה ‏– מה בעצם היה – ‏ ‏רגע, אבל זה לא יכול להיות – מה?! שאלה טובה, אומר הסרט, והתשובה היא אופס, מצטער, ‏זמננו תם טוב ביי.‏

בסך הכל, בתור "סרט שיש בו הכל", ב"לצוד פילים" אין הרבה. הוא לא עובד בתור סרט מתח, הוא מביך ‏כדרמה מרגשת, אני אפילו לא מבין מה הוא אמור להיות בתור מוקומנטרי. נשארה הקומדיה. ‏והקומדיה, כאמור, לא רעה. חלק מהבדיחות עובדות, חלק לא כל כך, אבל במקרה הכי גרוע לא ‏תצחקו.‏ בזכות הביצוע של שלישית הזקנים, יש מספיק בסרט כדי להשתעשע. זה לא הופך את ‏‏"לצוד פילים" לסרט טוב. זה הופך אותו לסרט גרוע עם שלושה שחקנים מצוינים.‏