עוד סרט שמבוסס על מחזמר מצליח מברודווירצוּץ וּמצוּץב-02/05/2014 15:34
עוד סרט שמבוסס על מחזמר מצליח מברודווי
רצוּץ וּמצוּץ
פורסם מאי 2, 2014 ב 15:34
בעקבות "מאמה מיה", התחילה בברודווי לפני כ-10 שנים פריחה של מחזות-זמר שהתבססו על קטלוג של זמרים מפורסמים. גם לישראל הטרנד הזה הגיע, והוביל ל"מרי לו" ודומיו. אבל רוב מחזות-הזמר האלה נכשלו בברודווי כשלון חרוץ. אפילו המחזמר שהתבסס על שירי הביטלס נכשל. יש אמנם מופע אחד מצליח על-בסיס שירי "קווין", שרץ כבר 12 שנה (We Will Rock You), אבל לא בברודווי אלא בווסט-אנד בלונדון, ומי שרוצה לראות אותו צריך להזדרז. הוא יורד בסוף החודש הזה (מאי 2014).
מבין כולם, דווקא "ג'רזי בויז" הפך לסנסציה, ומציג כבר 9 שנים. למה? לא ברור. המופע לא היה מחזיק כל-כך הרבה שנים רק על בסיס הנוסטלגיה לשירים של "ארבע העונות". ואני מודה שהוא חביב, אבל לא כ-ז-ה מדהים.
אבל הסיפור – לסיפור יש בהחלט פוטנציאל קולנועי, שלא מוצה בהפקה הבימתית שהייתה צריכה לדחוף שיר בכל 2 דקות. יש צד מאוד אפל ב"ארבע העונות", עם קנאה ונשים וחובות לעולם התחתון (והעליון), כלא, התפצלות, סיבובי הופעות להחזרת חובות לעולם התחתון שמחזיק אחד מהם בווגאס כל הזמן הזה ועוד ועוד.
חבל רק שהטריילר נראה כמו פספוס מוחלט של הפוטנציאל הזה. הוא מתרכז בגלאם, ונראה כמו סרט דיבורים משעמם.
ג'רזי בויז לא ייזכר לטובה בפילמוגרפיה של איסטווד. כמו, נגיד, ספייס קאובויס מדובר כאן בסרט על חבורה של גברים והדינימקה ביניהם בסרט חביב מאוד שאף פעם לא מצליח להגיע לגאונות או לשלמות אבל מצליח להיות מהנה מאוד (עד שהוא מפסיק. אבל זה אחר כך.)
ראשית, צריך להתרגל לכך שאנשים מדברים אליך. לא וויס-אובר, שעל זה יש תלונות רבות ודיונים אלא השחקנים מסתכלים ישירות אלייך ומדברים. מה הם אומרים? לרוב, דברים שהיה אפשר להבין גם אחרת. נקודות עלילה שצריך לזרז, משפטים לא מאוד נחוצים – קשה להבין למה איסטווד החליט לשמור אלמנט שעבד טוב על הבמה בסרט שלו אבל גם קשה להתלונן עליו. אנשים מדברים אלייך? אז מדברים.
אחר כך צריך להתרגל למוזיקה. כתור יליד שנות ה90 שסיפרו לו שאת כל המוזיקה הטובה של שנות ה60 גנבו לשחורים, המוזיקה השנות ה-60 של ארבעת העונות לא מצליחה באמת להלהיב, ורק כשאתה מצליח לזהות שיר אתה באמת מבין עד כמה הביצועים נהדרים. כשאתה לא מצליח לזהות אתה רואה ביצועים מהודקים לשירים סבירים. ( " Can't take my eyes off of you" מתבלט מכולם). בנוסף, ולמרות שהוא שווק ככה – הסרט לא מחזמר במובן הקלאסי של המילה. אף דמות לא מפסיקה לדבר ומתחילה לשיר – שרים שירים כשעולים על הבמה ושרים, וזהו. אין התחכמויות כמו שיקגו שבו השירים בבמה הם בראש של הדמויות או בהיירספריי שהשירים בטלוויזיה משתלבים עם החיים. האנשים בסרט מופיעים? יש שיר. אין הופעה? אפשר לעבור רבע שעה וכל מה ששומעים זה רק זמזומים.
אחר כך צריך להתרגל לקלישאות. גנגסטרים קשוחים מג'רזי? מפיקים מוזיקליים הומוסקסואלים? הסרט לא מקשה בעלילה סבוכה או דמויות עם רבדים עמוקים. הנשים הם על תקן אימהות ומאהבות, ודמויות המשנה צריכות לשמוח אם יש להם רובד אחד. כריסטופר ווקן מכניס קצת אור לסרט בדמות הגנגסטר הזקן, אבל הוא נמצא שם כל כך מעט שזה לא באמת משנה.
אבל אז, כשזורמים עם הקלישאות ועם השירים ועם הדיבור הישיר – הסרט זורם. ומהנה. ונהדר.
עד שהוא הורס את הכל. הסרט עובד, יחסית, בסיפור הלהקה תוך כדי התמקדות שונה בכל דמות בלהקה. וכאשר עוברים מהדמות השקטה של הלהקה (ניק) שעד עכשיו לא דיברה ולפתע אנחנו מגלים עולם ומלואו ורק רוצים לראות עוד – לוקחים לנו אותה ועוברים להתמקד בכוכב שלשמו התכנסו – פרנק ואלי, הכוכב הגדול שלאף אחד מתחת לגיל 60 אין מושג מי הוא למען השם ( טוב, אף אחד מתחת לגיל 60 ונספחים). החלק הזה אמור להיות מרגש עם דרמה, להיטים גדולים, ועוד ועוד אבל שכחו בזמן התכנון פרט מאוד פשוט – פרנק ואלי הוא פשוט דמות לא מעניינת. בכלל.
יש בסרט מחלוקות רבות לגבי מי מהחברים הרים את מי, טומי וניק הבוגרים של הלהקה טוענים לכך שהם הרימו את פרנק וגרמו לו להיות הכוכב שהוא כיום ולמרות שאין לי מושג אם זה נכון כלפי הלהקה – זה בטח ובטח נכון כלפי הסרט. פרנק ואלי בסרט משעמם, מעצבן ולא מעורר סימפטיה וכל הסיום מתמקד בסיפור הלא מאוד מעניין שלו. אני אומר בסרט, כי אותו שחקן שיחק את פרנק בהצגה בברודויי וזכה לשבחים. לא יודע. אולי על הבמה זה עובד יותר טוב. ואם אנחנו כבר מדברים על דברים שעובדים על הבמה – הסיום (קצת לפני הכתוביות) היה אחד הדברים הכי לא זורמים שנראו על המסך. יכלתי בקלות להבין איך הסוף הזה עובד על הבמה, אבל המעבר שלו לקולנוע היה חנוק ומעיק.
לסיכום? איסטווד לא בשיאו, אבל רחוק מהשפלים שלו. מהנה ביותר עד לבערך עשרים דקות מהסוף (שזה כמעט שעתיים) תהנו יותר אם היכרות מסוימת עם להיטים של שנות ה60, אני מניח.
עוד סרט שמבוסס על מחזמר מצליח מברודווי
בעקבות "מאמה מיה", התחילה בברודווי לפני כ-10 שנים פריחה של מחזות-זמר שהתבססו על קטלוג של זמרים מפורסמים. גם לישראל הטרנד הזה הגיע, והוביל ל"מרי לו" ודומיו. אבל רוב מחזות-הזמר האלה נכשלו בברודווי כשלון חרוץ. אפילו המחזמר שהתבסס על שירי הביטלס נכשל. יש אמנם מופע אחד מצליח על-בסיס שירי "קווין", שרץ כבר 12 שנה (We Will Rock You), אבל לא בברודווי אלא בווסט-אנד בלונדון, ומי שרוצה לראות אותו צריך להזדרז. הוא יורד בסוף החודש הזה (מאי 2014).
מבין כולם, דווקא "ג'רזי בויז" הפך לסנסציה, ומציג כבר 9 שנים. למה? לא ברור. המופע לא היה מחזיק כל-כך הרבה שנים רק על בסיס הנוסטלגיה לשירים של "ארבע העונות". ואני מודה שהוא חביב, אבל לא כ-ז-ה מדהים.
אבל הסיפור – לסיפור יש בהחלט פוטנציאל קולנועי, שלא מוצה בהפקה הבימתית שהייתה צריכה לדחוף שיר בכל 2 דקות. יש צד מאוד אפל ב"ארבע העונות", עם קנאה ונשים וחובות לעולם התחתון (והעליון), כלא, התפצלות, סיבובי הופעות להחזרת חובות לעולם התחתון שמחזיק אחד מהם בווגאס כל הזמן הזה ועוד ועוד.
חבל רק שהטריילר נראה כמו פספוס מוחלט של הפוטנציאל הזה. הוא מתרכז בגלאם, ונראה כמו סרט דיבורים משעמם.
מהנה מאוד עד שזה מפסיק להיות
ג'רזי בויז לא ייזכר לטובה בפילמוגרפיה של איסטווד. כמו, נגיד, ספייס קאובויס מדובר כאן בסרט על חבורה של גברים והדינימקה ביניהם בסרט חביב מאוד שאף פעם לא מצליח להגיע לגאונות או לשלמות אבל מצליח להיות מהנה מאוד (עד שהוא מפסיק. אבל זה אחר כך.)
ראשית, צריך להתרגל לכך שאנשים מדברים אליך. לא וויס-אובר, שעל זה יש תלונות רבות ודיונים אלא השחקנים מסתכלים ישירות אלייך ומדברים. מה הם אומרים? לרוב, דברים שהיה אפשר להבין גם אחרת. נקודות עלילה שצריך לזרז, משפטים לא מאוד נחוצים – קשה להבין למה איסטווד החליט לשמור אלמנט שעבד טוב על הבמה בסרט שלו אבל גם קשה להתלונן עליו. אנשים מדברים אלייך? אז מדברים.
אחר כך צריך להתרגל למוזיקה. כתור יליד שנות ה90 שסיפרו לו שאת כל המוזיקה הטובה של שנות ה60 גנבו לשחורים, המוזיקה השנות ה-60 של ארבעת העונות לא מצליחה באמת להלהיב, ורק כשאתה מצליח לזהות שיר אתה באמת מבין עד כמה הביצועים נהדרים. כשאתה לא מצליח לזהות אתה רואה ביצועים מהודקים לשירים סבירים. ( " Can't take my eyes off of you" מתבלט מכולם). בנוסף, ולמרות שהוא שווק ככה – הסרט לא מחזמר במובן הקלאסי של המילה. אף דמות לא מפסיקה לדבר ומתחילה לשיר – שרים שירים כשעולים על הבמה ושרים, וזהו. אין התחכמויות כמו שיקגו שבו השירים בבמה הם בראש של הדמויות או בהיירספריי שהשירים בטלוויזיה משתלבים עם החיים. האנשים בסרט מופיעים? יש שיר. אין הופעה? אפשר לעבור רבע שעה וכל מה ששומעים זה רק זמזומים.
אחר כך צריך להתרגל לקלישאות. גנגסטרים קשוחים מג'רזי? מפיקים מוזיקליים הומוסקסואלים? הסרט לא מקשה בעלילה סבוכה או דמויות עם רבדים עמוקים. הנשים הם על תקן אימהות ומאהבות, ודמויות המשנה צריכות לשמוח אם יש להם רובד אחד. כריסטופר ווקן מכניס קצת אור לסרט בדמות הגנגסטר הזקן, אבל הוא נמצא שם כל כך מעט שזה לא באמת משנה.
אבל אז, כשזורמים עם הקלישאות ועם השירים ועם הדיבור הישיר – הסרט זורם. ומהנה. ונהדר.
עד שהוא הורס את הכל. הסרט עובד, יחסית, בסיפור הלהקה תוך כדי התמקדות שונה בכל דמות בלהקה. וכאשר עוברים מהדמות השקטה של הלהקה (ניק) שעד עכשיו לא דיברה ולפתע אנחנו מגלים עולם ומלואו ורק רוצים לראות עוד – לוקחים לנו אותה ועוברים להתמקד בכוכב שלשמו התכנסו – פרנק ואלי, הכוכב הגדול שלאף אחד מתחת לגיל 60 אין מושג מי הוא למען השם ( טוב, אף אחד מתחת לגיל 60 ונספחים). החלק הזה אמור להיות מרגש עם דרמה, להיטים גדולים, ועוד ועוד אבל שכחו בזמן התכנון פרט מאוד פשוט – פרנק ואלי הוא פשוט דמות לא מעניינת. בכלל.
יש בסרט מחלוקות רבות לגבי מי מהחברים הרים את מי, טומי וניק הבוגרים של הלהקה טוענים לכך שהם הרימו את פרנק וגרמו לו להיות הכוכב שהוא כיום ולמרות שאין לי מושג אם זה נכון כלפי הלהקה – זה בטח ובטח נכון כלפי הסרט. פרנק ואלי בסרט משעמם, מעצבן ולא מעורר סימפטיה וכל הסיום מתמקד בסיפור הלא מאוד מעניין שלו. אני אומר בסרט, כי אותו שחקן שיחק את פרנק בהצגה בברודויי וזכה לשבחים. לא יודע. אולי על הבמה זה עובד יותר טוב. ואם אנחנו כבר מדברים על דברים שעובדים על הבמה – הסיום (קצת לפני הכתוביות) היה אחד הדברים הכי לא זורמים שנראו על המסך. יכלתי בקלות להבין איך הסוף הזה עובד על הבמה, אבל המעבר שלו לקולנוע היה חנוק ומעיק.
לסיכום? איסטווד לא בשיאו, אבל רחוק מהשפלים שלו. מהנה ביותר עד לבערך עשרים דקות מהסוף (שזה כמעט שעתיים) תהנו יותר אם היכרות מסוימת עם להיטים של שנות ה60, אני מניח.
קצת פרגנת לו יותר מידי
החלק הפחות מעניין מתחיל הרבה לפני העשרים דקות האחרונות, והבעיה האמתית היא שכשהחלק הזה מתחיל, אתה מתחיל לשאול "אז מה בעצם היה באמת טוב עד עכשיו?…"
הסרט יצא אצלי עם ציון "לא נורא",
ואולי גם אני מפרגן לו בגלל שאני מחבב את איסטווד.
בקיצור, עדיף לחכות ל"צלף אמריקאי".