ג'ף ניקולס הוא אחד הבמאים הכי מעניינים שעובדים היום.
ב2007 זה התחיל עם Shotgun Stories המפתיע והמעניין.
זה נמשך עם סערת רוחות שאהבתי נורא, 'מאד' שהיה מאוד מרתק ופנה לקהל יותר רחב.
ובשנה שעברה זה נמשך עם סרט גיבורי העל הטוב של השנה, Midnight Special, שהצליח להיות מד"ב בצורה הכי רלוונטית שיכולה להיות ובשנה בה יצאו אלפי סרטי גיבורי על, הוא עשה לכולם בית ספר.
את הסרטים של ניקולס ניתן מיד לזהות:
1. למרות ששניים מסרטיו עסקו בסוג של גיבורי על ('סערת רוחות' ו'ספיישל חצות') מה שמאפיין תמיד את סרטיו של ניקולס הם שגיבוריו, אף פעם לא באמת גיבורים. תמיד הדמות הראשית סוחבת מטען כבד והדמויות שנויות במחלוקת. תמיד עוסקים באנשים פשוטים, כשהסרט לא מנסה בכוח להעצים ולהגדיל אותם. להפך.
2. אווירה אפורה. בדיוק כמו הגיברים, הסרטים של ניקולס מתנהלים בד"כ על מי מנוחות, ברוגע, בלי קליימקסים מטורפים ומוקצנים, וגם שיש משהו כזה, הוא לא נעשה בבומבסטיות מוגזמת.
3. מייקל שאנון חייב לדפוק כרטיס.
הפתיע מאוד לראות שסרטו החדש שחל ניקולס עוסק בסיפור יחסית רגיל, סיפורם האמתי של הזוג המעורב שהביא לשינוי החוק בנושא, בשנה שיצאו בלי סוף סרטים על שחורים ומאבקם, זה היה קצת מבאס.
אבל היד של ניקולס מורגשת מהרגע הראשון, גם בנושא הספציפי הזה ולמען האמת, הוא מתאים לה כמו כפפה ליד.
מה שהופך את לאבינג לסרט לא רע בכלל.
גואל אדגרטון הוא ריצ'ארד לאבינג, בחור לבן ובלונדיני, שקט, מהורהר שנראה שהולך להתפוצץ כל רגע במהלך הסרט. (קצת מזכיר את מתיו מקונוהוי ב'מאד') בתחילת הסרט, הוא מתחתן עם מילדרד (רות נגה) וזה מיוחד כי היא בחורה שחורה וחצי אינדיאנית. שניהם גרים וחולמים לבנות את בייתם המשותף בורג'ינה של 1958. החטא היחיד שלהם, מסתבר, זה שהם אוהבים אחד השני בתקופה שהחוק אסר נישואים בין גזעיים. לכן בני הזוג מוצא את עצמו מהר מאוד במעצר שמוביל לגירוש מהעיר בו עשו ותכננו לעשות את כל חייהם.
מהנקודה הזאת הסרט עוסק בסיפור די צפוי על איך בני הזוג, הסובלים מגזענות בערך מכל הסובבים אותם, חובר לשני עורכי דין צעירים ומבריקים במטרה לשנות את החוק. אך למרות שזוהי הנקודה העיקרית והמרגשת של הסרט (גם להקריא את הסיפור בפני עצמו מאוד מרגש בלי כל קשר לסרט), היא בכלל לא העיקר.
נתחיל ברות נגה. היא פשוט כובשת לגמרי. היחא לא נדרשת כאן לתצוגת משחק מטורפת, מוקצנת או מוגזמת. היא כמעט תמיד נשארת אותו הדבר. אבל 'אותו הדבר' הזה פשוט כובש בכל רגע ורגע. בניואנסים הכי קטנים, הבחורה הזאת פשוט מאוד מרגשת ונורא קל להזדהות איתה ולרצות בטובתה גם עם הייתה הנבל בסיפור. המועמדות לאוסקר מאוד מוצדקת וכל רגע איתה על המסך (והיא מופיעה הרבה מאוד) הוא בגדר תענוג.
לצידה, גואל אדגרטון, נותן גם משחק בסדר גמור. אבל כאמור, לרגע לא ברור מה באמת עובר לא בראש. הוא כביכול הגיבור של הסרט, אבל כמו תמיד אצל ניקולס, אין אצלו גיבורים באמת. ריצ'ארד לאבינג הוא לא גיבור, הוא רק בנאדם שרוצה לחיות כמו כולם והחוק והמציאות הגזענית מונע ממנו את העניין הזה. זה הכל.
המציאות הקשה שבני הזוג נאלצים להתמודד איתה יוצרת תחושת מתח כמעט בכל רגע של שקט, ויש מלא רגעים של שקט בסרט. ניקולס מנצל את המצב לטובתו ויוצר כמה רגעים מאוד מותחים משקט שמאיים להיגמר תמיד.
ולכן, הסרט הזה עובד לגמרי וקל להמליץ עליו.
ג'ף ניקולס ממשיך בדיוק באותו קו, ולמרות שאני מעדיף אותו כשהוא מתעסק בנושאים יותר מעניינים ומגניבים, גם הסרט הזה עובד.
וכדאי לכם לראות אותו רק בשביל רות נגה. באמת.
דוגמא מושלמת לסרט שעוסק בנושא טעון פוליטית, אבל מכבד אותנו כצופים ונותן לנו להבין לבד מה אנחנו מרגישים וחושבים על הסיפור.
כמה קל היה לקחת את הסיפור הזה ולהוסיף כמה נאומים חוצבי להבות כדי להפוך אותו ליותר פשוט וקל לעיכול, כמה קל היה לרדד את הסיפור לרמת ה"תראו כמה זה לא צודק!", אבל הסרט הזה קודם כל מתעסק בדמויות שלו והאופן שבו הסיפור השפיע עליהן ועל מערכת היחסים שלהן, כשפוליטיקת הגזע נמצאת ברקע.
חוץ מסצנות מסויימות שבהן יש קצת שימוש יתר במוסיקה – הייתי אומר שהpresentation של הסרט הזה פשוט מושלם.
ובשיא הכנות, אם זו באמת הייתה רות' נגה שנכנסה לרשימת המועמדות לאוסקר על חשבון איימי אדאמס (ולא מריל סטריפ) – אני ממש מסכים עם הבחירה הזו.
הדמות של נגה היא בכלל דמות משנית בסרט, שעיקר הפוקוס בו הוא על ההשפעה של המאבק המשפטי/חברתי על הגיבור הגברי, בגילומו המצוין של ג׳ואל אדגרטון. ההופעה של נגה מסתכמת בלהיות מקסימה והיא אכן כובשת בכריזמה הבלתי אפשרית שלה. אבל אם מישהו היה צריך להיות מועמד לאוסקר על הסרט, אז זה אדגרטון.
ולגבי הסרט בכלל: ״לאבינג״ הוא סרט שמתרכז בעיקר באופן שבו הגיבורים הפשוטים שלו חווים את האירועים ההיסטוריים שהם נקלעו אליהם. הבעיה היא שהדמויות לא מפותחות מספיק והמבט עליהן לא מעמיק במיוחד. התוצאה היא יצירת ביניים, בין מלודרמת זכויות אדם שגרתית למדי לבין דרמה זוגית שיכלה להיות מעניינת אבל לא פותחה עד הסוף.
לא במאי לגיבורים.
ג'ף ניקולס הוא אחד הבמאים הכי מעניינים שעובדים היום.
ב2007 זה התחיל עם Shotgun Stories המפתיע והמעניין.
זה נמשך עם סערת רוחות שאהבתי נורא, 'מאד' שהיה מאוד מרתק ופנה לקהל יותר רחב.
ובשנה שעברה זה נמשך עם סרט גיבורי העל הטוב של השנה, Midnight Special, שהצליח להיות מד"ב בצורה הכי רלוונטית שיכולה להיות ובשנה בה יצאו אלפי סרטי גיבורי על, הוא עשה לכולם בית ספר.
את הסרטים של ניקולס ניתן מיד לזהות:
1. למרות ששניים מסרטיו עסקו בסוג של גיבורי על ('סערת רוחות' ו'ספיישל חצות') מה שמאפיין תמיד את סרטיו של ניקולס הם שגיבוריו, אף פעם לא באמת גיבורים. תמיד הדמות הראשית סוחבת מטען כבד והדמויות שנויות במחלוקת. תמיד עוסקים באנשים פשוטים, כשהסרט לא מנסה בכוח להעצים ולהגדיל אותם. להפך.
2. אווירה אפורה. בדיוק כמו הגיברים, הסרטים של ניקולס מתנהלים בד"כ על מי מנוחות, ברוגע, בלי קליימקסים מטורפים ומוקצנים, וגם שיש משהו כזה, הוא לא נעשה בבומבסטיות מוגזמת.
3. מייקל שאנון חייב לדפוק כרטיס.
הפתיע מאוד לראות שסרטו החדש שחל ניקולס עוסק בסיפור יחסית רגיל, סיפורם האמתי של הזוג המעורב שהביא לשינוי החוק בנושא, בשנה שיצאו בלי סוף סרטים על שחורים ומאבקם, זה היה קצת מבאס.
אבל היד של ניקולס מורגשת מהרגע הראשון, גם בנושא הספציפי הזה ולמען האמת, הוא מתאים לה כמו כפפה ליד.
מה שהופך את לאבינג לסרט לא רע בכלל.
גואל אדגרטון הוא ריצ'ארד לאבינג, בחור לבן ובלונדיני, שקט, מהורהר שנראה שהולך להתפוצץ כל רגע במהלך הסרט. (קצת מזכיר את מתיו מקונוהוי ב'מאד') בתחילת הסרט, הוא מתחתן עם מילדרד (רות נגה) וזה מיוחד כי היא בחורה שחורה וחצי אינדיאנית. שניהם גרים וחולמים לבנות את בייתם המשותף בורג'ינה של 1958. החטא היחיד שלהם, מסתבר, זה שהם אוהבים אחד השני בתקופה שהחוק אסר נישואים בין גזעיים. לכן בני הזוג מוצא את עצמו מהר מאוד במעצר שמוביל לגירוש מהעיר בו עשו ותכננו לעשות את כל חייהם.
מהנקודה הזאת הסרט עוסק בסיפור די צפוי על איך בני הזוג, הסובלים מגזענות בערך מכל הסובבים אותם, חובר לשני עורכי דין צעירים ומבריקים במטרה לשנות את החוק. אך למרות שזוהי הנקודה העיקרית והמרגשת של הסרט (גם להקריא את הסיפור בפני עצמו מאוד מרגש בלי כל קשר לסרט), היא בכלל לא העיקר.
נתחיל ברות נגה. היא פשוט כובשת לגמרי. היחא לא נדרשת כאן לתצוגת משחק מטורפת, מוקצנת או מוגזמת. היא כמעט תמיד נשארת אותו הדבר. אבל 'אותו הדבר' הזה פשוט כובש בכל רגע ורגע. בניואנסים הכי קטנים, הבחורה הזאת פשוט מאוד מרגשת ונורא קל להזדהות איתה ולרצות בטובתה גם עם הייתה הנבל בסיפור. המועמדות לאוסקר מאוד מוצדקת וכל רגע איתה על המסך (והיא מופיעה הרבה מאוד) הוא בגדר תענוג.
לצידה, גואל אדגרטון, נותן גם משחק בסדר גמור. אבל כאמור, לרגע לא ברור מה באמת עובר לא בראש. הוא כביכול הגיבור של הסרט, אבל כמו תמיד אצל ניקולס, אין אצלו גיבורים באמת. ריצ'ארד לאבינג הוא לא גיבור, הוא רק בנאדם שרוצה לחיות כמו כולם והחוק והמציאות הגזענית מונע ממנו את העניין הזה. זה הכל.
המציאות הקשה שבני הזוג נאלצים להתמודד איתה יוצרת תחושת מתח כמעט בכל רגע של שקט, ויש מלא רגעים של שקט בסרט. ניקולס מנצל את המצב לטובתו ויוצר כמה רגעים מאוד מותחים משקט שמאיים להיגמר תמיד.
ולכן, הסרט הזה עובד לגמרי וקל להמליץ עליו.
ג'ף ניקולס ממשיך בדיוק באותו קו, ולמרות שאני מעדיף אותו כשהוא מתעסק בנושאים יותר מעניינים ומגניבים, גם הסרט הזה עובד.
וכדאי לכם לראות אותו רק בשביל רות נגה. באמת.
מעולה
דוגמא מושלמת לסרט שעוסק בנושא טעון פוליטית, אבל מכבד אותנו כצופים ונותן לנו להבין לבד מה אנחנו מרגישים וחושבים על הסיפור.
כמה קל היה לקחת את הסיפור הזה ולהוסיף כמה נאומים חוצבי להבות כדי להפוך אותו ליותר פשוט וקל לעיכול, כמה קל היה לרדד את הסיפור לרמת ה"תראו כמה זה לא צודק!", אבל הסרט הזה קודם כל מתעסק בדמויות שלו והאופן שבו הסיפור השפיע עליהן ועל מערכת היחסים שלהן, כשפוליטיקת הגזע נמצאת ברקע.
חוץ מסצנות מסויימות שבהן יש קצת שימוש יתר במוסיקה – הייתי אומר שהpresentation של הסרט הזה פשוט מושלם.
ובשיא הכנות, אם זו באמת הייתה רות' נגה שנכנסה לרשימת המועמדות לאוסקר על חשבון איימי אדאמס (ולא מריל סטריפ) – אני ממש מסכים עם הבחירה הזו.
לא מעולה ולא רות נגה - תגובה משולבת למהללים
הדמות של נגה היא בכלל דמות משנית בסרט, שעיקר הפוקוס בו הוא על ההשפעה של המאבק המשפטי/חברתי על הגיבור הגברי, בגילומו המצוין של ג׳ואל אדגרטון. ההופעה של נגה מסתכמת בלהיות מקסימה והיא אכן כובשת בכריזמה הבלתי אפשרית שלה. אבל אם מישהו היה צריך להיות מועמד לאוסקר על הסרט, אז זה אדגרטון.
ולגבי הסרט בכלל: ״לאבינג״ הוא סרט שמתרכז בעיקר באופן שבו הגיבורים הפשוטים שלו חווים את האירועים ההיסטוריים שהם נקלעו אליהם. הבעיה היא שהדמויות לא מפותחות מספיק והמבט עליהן לא מעמיק במיוחד. התוצאה היא יצירת ביניים, בין מלודרמת זכויות אדם שגרתית למדי לבין דרמה זוגית שיכלה להיות מעניינת אבל לא פותחה עד הסוף.