ביקורת: הרץ במבוך

אחד מסרטי הנוער היותר טובים של התקופה, בעיקר אם יוצאים כמה דקות לפני הסוף

המחשבה שעברה לי בראש באמצע "הרץ במבוך" היא: הסרט הזה טוב מדי. זה יהיה ממש חבל ‏כשהוא יאכזב בסוף. ‏

נער מתעורר בתוך מעלית. אין לו מושג איפה הוא, או למה הוא שם, או אפילו מי הוא ‏בעצם. אפילו את השם שלו הוא לא זוכר, אבל זה – ולא שום דבר אחר – עוד יחזור אליו: תומס. ‏כשתומס מגיע לאן שמגיע, הוא מגלה שהוא לא הראשון שהגיע לשם, וקודמיו מסבירים לו את ‏המצב: הם נמצאים ב"קרחת" שבלב מבוך ענק. במבוך יש מפלצות שיוצאות בלילה. אף אחד עוד ‏לא הצליח לצאת מהמבוך. לאף אחד מהם אין זיכרון של שום חיים מלבד המבוך. כל חודש מגיעה ‏מעלית ובה אספקה, וגם עוד נער שמצטרף לחבורה.‏

יש פה בהחלט וייב של "משחקי הרעב" – בני נוער נשלחים נגד רצונם למעין זירה סגורה ‏להילחם ‏על ‏חייהם, בסביבה עתידנית באופן מעורפל. וגם העובדה שהסרט הזה, כמו כל סרט שני ‏בשנים האחרונות, מבוסס על הספר הראשון בטרילוגיה של ספרי נוער עם אלמנטים מדע-בדיוניים, ‏מעלה את החשד שמא מדובר בעוד ניסיון זול לשכפל נוסחה בדוקה. אבל "הרץ במבוך" לא ייתן ‏לכם זמן לשקוע בהשוואות. מהשניה הראשונה, הסרט נוחת על הרגליים ולא מפסיק לזוז. תומס ‏לא מספיק ללמוד את הכללים של העולם החדש הזה לפני שהכללים מתחילים להשתנות. ‏הישרדות חברתית בין ילדים מתחלפת במהירות בהישרדות פיזית במבוך עם דברים גדולים ומחודדים שרוצים ‏להרוג אותך. ‏

הסרט מלוהק בשחקנים די אלמונים ומבוים על ידי ווס ‏בול, במאי שזהו סרטו הראשון, אבל מתברר שכולם – בעיקר בול – יודעים בדיוק מה הם עושים. ‏השחקנים הצעירים (בינהם וויל פולטר מ"הבן של רמבו" ו"אנחנו המילרים" ותומס ברודי סנגסטר, ‏המוכר מקו העלילה הכי משעמם ב"משחקי הכס") משכנעים בהרבה מהממוצע בסרטי-נוער ‏כאלה, ובין הרגעים הדרמטיים המתחייבים יש גם כמה רגעים קטנים, כאילו מאולתרים, שהופכים את הדמויות ‏לאמיתיות ואמינות יותר. וגם באקשן לא חסר: סצינות המרדף והפעולה בסרט הזה, למרות שהן ‏דלות יחסית בתקציב, מצולמות ‏במומחיות לא מובנת מאליה. הסרט זורם, מותח, מסקרן וכיפי. ‏אבל.‏

מעל לכל ההתחשויות במבוך מרחפת כל הזמן השאלה – מה בעצם קורה כאן? למה אנחנו פה? מי ‏עשה לנו את זה ומה ‏הוא רוצה מאיתנו?‏ הרי ברור שזה לא קורה במקרה. מישהו, מישהם, שולח ‏את הנערים האלה אל הקרחת ומספק להם ציוד. האם הם שחקנים שלא בידיעתם במשחק ריאליטי ‏משונה? נמצאים בניסוי מדעי אכזרי? אסירים בכלא ביזארי? מה? המסתורין הוא חלק ממה ‏שהופך את הסיפור למרתק כל כך. ‏

אבל לסרטים שמציגים מסתורין כל כך מורכב יש בעיה: הפתרון הוא כמעט אף פעם לא טוב ‏מספיק. הרעיון שבסרט מזכיר מאוד את "קיוב" – עוד סרט שבו אנשים מוצאים עצמם ללא הסבר ‏כלואים בתוך מבוך ענק ומשתנה; באופן קצת פחות ישיר, הוא יכול להזכיר גם את "אבודים". ‏בכל אחד מהם היו אנשים שמצאו את עצמם פתאום במקום מוזר ומסקרן שרק הולך והופך למוזר עוד יותר כל הזמן, ומה שלמדנו מזה הוא שככל שהמצב מוזר ומסקרן יותר, כך פוחת הסיכוי שנקבל אליו אי פעם הסבר הגיוני. כשמהסתורין הוא מרתק, לסרט יש בדיוק שתי אפשרויות – לעצבן את הצופים בכך שיסתיים בלי שום פתרון, או להציע פתרון שיהיה תמיד מופרך ומעפן. האם בכלל אפשר להמציא סיבה רציונלית לבניית מבוך ענק ומשתנה בעלות של מי יודע כמה מיליארדים ואיכלוסו בנערים בלי זכרון בקצב של אחד לחודש?‏

כנראה שלא. כשמגיעות התשובות – הן, בדיוק כצפוי, מאכזבות. סוף הסרט, שפותר שאלות מסוימות ופותח אחרות, הוא מטופש ברמות "מפוצלים"-יות. וזו לא רק השורה התחתונה שמאכזבת: בדקות האחרונות שלו הסרט מציג יותר ויותר קלישאות טיפשיות, עוד ועוד ‏טוויסטים מיותרים ומופרכים, ובסופו של דבר מסתיים בהזמנה לסרט ההמשך – הרי ברור שסרטים כאלה מגיעים ‏רק בצרורות, לא בבודדת – בעוד הוא מחסל כל חשק לצפות באותו המשך.‏

ולמרות זאת, בין סרטי המבוסס-על-ספר-נוער זהו אחד היותר טובים, בעיקר אם יוצאים קצת ‏לפני הסוף. הוא לא גרם לי לרצות לראות את סרטי ההמשך של "הרץ במבוך", אבל הוא גרם לי לרצות לראות את הסרט הבא של ווס בול.


פורסם במקור בוואלה